×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) פַּרְצוּפוֹת ל״ללְמָה לִי מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי כַּיּוֹצֵא בוֹ לֹא יַנִּיחַ פִּיו עַל גַּבֵּי הַסִּילוֹן וְיִשְׁתֶּה מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.
The Gemara asks: Why do I need the baraita to teach that it is prohibited to drink from fountains formed in the figure of human faces? If the reason is to teach the halakha in a life-threatening situation, the baraita already addressed this issue in the case of the spring. The Gemara answers: It was included because the baraita wanted to teach the continuation of that halakha: Similarly, one may not place his mouth on a pipe and drink, due to the danger that this poses.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות ר׳ אלחנןאור זרועבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
כיוצא בו לא יניח פיו על גבי הסילון המושך מן הנהר או מן הבורות וישתה מפני סכנת ערקא פי׳ שלא יבלע עלוקה של מים שהיא סכנה דאמר ר׳ חנינא הבולע נימא של מים מותר לחמם לו חמין בשבת ומעשה באחד שבלע נימא של מים התיר לו ר׳ נחמיה לחמם לו חמין בשבת ואדהכי והכי כלומר עד שיחמם לו חמין יגמע חלא שמועיל לו.
{בבלי עבודה זרה יב ע״ב} גרסינן בפרק לפני אידיהן1 אמ׳ ר׳ חנינא הבולע נימא של-מים בשבת מותר להחים לו חמין בשבת ומעשה באחד שבלע נימא של-מים והתיר לו ר׳ נחמיה להחים לו2 חמין בשבת אדהכי והכי אמר רב הונא בריה דרב יהושע3 נגמע4 חלא5.
1. לפני אידיהן: כ״י נ: ״לפני אידיהן של גוים״. דפוסים: קמא דע״ז.
2. לו: חסר בכ״י נ.
3. אדהכי והכי אמר רב הונא בריה דרב יהושע: דפוסים: אמר רב הונא בריה דרב יהושע אדהכי והכי.
4. נגמע: כ״י נ: ״מגמע״.
5. דפוסים מוסיף: ואפשר דפקיד אביתיה.
פרצופות ל״ל – הא תנא מעיין דאיכא סכנת צמא וקא אסר.
משום דבעי למיתני כיוצא בו לא יניח פיו על גבי סילון – דגבי מעיין תנא שחייה ולא תנא הנחת פה הלכך לא שייך למיתני כיוצא בו גביה אבל בפרצופות תנא הנחת פה ושייך למיתני גבייהו כיוצא בו דאסור נמי הנחת פה דאילו לשחות ולשתות בידו ליכא סכנתא דבדיק להו בידיה.
פרצופות ל״ל – דאע״ג דמנשק לעבודת כוכבים אינו חמור כמשתחוה מ״מ כיון דאיכא נמי איסורא דאורייתא במנשק שמעינן לה מהא דלעיל דאסור.
פרצופות למה לי – דנהי דמנשק לע״ז אינו חמור כמשתחוה,⁠1 מ״מ איסור דאורייתא איכא ושמעינן מהני דלעיל דאסור2:
1. כלומר דמנשק אינו אלא איסור לאו כדאיתא בסנהדרין ס, ב.
2. וכ״כ תוס׳ ד״ה פרצופות ועי׳ ברש״ש.
מתני׳ עיר שיש בה אליל דרך הגוים להיות להם יום השוק ויריד ביום אידם והיו בו חנויות מעוטרות. וסימן הוא להם שאותן חנויות של כומרים ליטול מכם מהן. ושאינן מעוטרות. זה היה מעשה בבית שאן ואמרו חכמים מעוטרות אסורות שאינן מעוטרות מותרות. דבאותן שאינן מעוטרות לא שקלי מינייהו מכס לע״ז. אמר ר׳ שמעון בן לקיש לא שנו אלא שמעוטרות בוורד והדס של תקרובת אליל והוא סימן להם שחנויות הללו של ע״ז הם דקא מתהני מריחא דוורד והדס דדרך לשוטחן לפני ע״ז ואסורין משום תקרובת ע״ז. אבל מעוטרין בפירות מותרין ליקח מהן אע״ג דמטיא הנאה לע״ז לית לן בה מאי טעמא דאמר קרא לא ידבק בידך מאומה מן החרם נהנה הוא דאסור אבל מהנה מותר.
אף לענין סכנה אמרו שלא יניח פיו על הסלון וישתה מפני סכנת עלוקה וכן לא ישתה אדם מים מן הנהרות ולא מן האגמים אף ביום בפיו או בידו אחת בפיו שמא יבלע נימא וכן בידו אחת שמתוך שהוא ממהר לזרקן לפיו אינו בודק ויש שם סכנת עלוקה ומי שבלע עלוקה סכנת נפשות הוא ומותר להחם לו חמין בשבת ולא ישתה אדם מים בלילה אף של כלים אלא אם מוזגם בכוס ובודקם לאור הנר:
המשנה הרביעית והכונה בה לתשלום מה שהותחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר עיר שיש בה ע״ז והיו בה חנויות מעוטרות ושאין מעוטרות את שמעוטרות אסורות ואת שאינן מעוטרות מותרות אמר הר״ם וחנויות מעוטרות חנויות העיר שמיפין אותם באי זה מין ממיני הנוי שיעשו הכל הוא לע״ז ולפיכך כל מה שיש בה אסור בהנאה ולפיכך יודע לך שכל עיר של אומה נצרית שהיה להם בה בית תפלה שהוא בית ע״ז בלא ספק אותה העיר אסור לעבור בה בכונה וכל שכן לדור בה אבל אנחנו תחת ידיהם בעונותינו ושוכנים בארצם אנוסים ונתקיים בנו זה שנאמר ועבדתם שם אלהים אחרים מעשה ידי אדם עץ ואבן ואם העיר דינה כן קל וחומר בית ע״ז עצמו שהוא אסור לנו כמעט לראותו וכל שכן לקרב אליו קל וחומר ליכנס בו:
אמר המאירי משנה זו הרבה מפרשים ראיתי שנתבלבלו בפירושה מפני שדעתם לפרשה שיש בה יום איד וקשה להם אם יש כאן יום איד היאך הותר לשאת ולתת כלל והרי כל משא ומתן נאסר עד שהוצרכו גדולי הרבנים לפרש שלא נאסר משא ומתן אלא למכור הא ליקח דבר המתקיים מותר וכבר ביארנו סתירת דברים אלו במשנה הראשונה עד שיצא מדברינו שכל משא ומתן אסור הן מחשש הודאה הן מחשש מכשול אא״כ נסתלקו שניהם כגון מכירה להם בדבר שאינו מתקיים עד יום האיד ואף זה ביום האיד אסור ומתוך כך י״מ אותה בלא שום יום איד כדעת ר׳ יוחנן שהלכה כמותו וכל שאין שם מכס מותר ואף זו אין נראה לי דהא עיר שיש בה ע״ז תנן אלמא דיום איד איכא ביניהו ואם תפרש שהירוד של ע״ז אין ירוד של ע״ז בלא יום איד וזהו שחלקו בתוספתא בירוד בין שנתנתו מלכות או מדינה לומר שמותר לבין של ע״ז שאסור ולא הזכיר בה טעם איסור מצד המכס אלא מפני ע״ז סתם והיינו יום איד ועוד שאם אין כאן יום איד כלל היאך אמרו למטה אף בבעל הבית דלא יהיב מיכסא דלוקח הוא דשרי משום מעוטינהו ואם אין כאן לא יום איד ולא מכס אף למכור אמאי אסור ומ״מ לדעתי זו אינה קושיא דאף המכירה ודאי מותרת ומטעמא דלארווחי לישראל וודאי מעוטינהו לעובדי האלילים וארווחי לבעלי הדת חדא טעמא הוא ומ״מ י״מ אותה מתוך כך בירוד של ע״ז שסתמו יש בו יום איד ואע״פ שיש כאן איסור משא ומתן כל שבימי הירוד הקלו להרוחת ישראל או לשמירת פסידתו שאם לא עכשיו אימתי וכל שבמקום פסידת ישראל אין חוששין למכשול וכל שכן להודאה אע״פ שבלקיחה מהם אין בה הודאה בירוד דהא זילי זביני וזהו שאמרו בראשון של מועד קטן (י׳:) רבינא הוו ליה זוזי בי חוזאי אתא לקמיה דרב אשי אמר להו מהו למיזל עליהו האידנא אמר ליה הואיל והשתא משכחת להו וביומי אחריני לא משכחת להו שפיר דמי ותנן גבי ע״ז כי האי גונא הולכין לירוד של גוים ולוקחים מהם וכו׳ מפני שהוא כמציל מידם מדקאמר גבי ע״ז אלמא קאמר שהוא יום איד וכן פרשוה גדולי גאוני הראשונים ולא עוד אלא שהקלו אף במכירה בכל שיש פסידא בעכבתו וא״כ אין הדבר תלוי אלא במכס ומ״מ לדעתי אין להקל באלו במקום שיש בו חשש מכשול ומשנתנו עיקר הפירוש בה שהיא סמוכה לחברתה ר״ל עיר שיש בה ע״ז חוצה לה מותר חוצה לה ע״ז תוכה מותר יאמר עכשיו שאם ירוד זה חוצה לה אלא שכומריה נוטלים מכס בחנויות שבעיר הסמוכה מחמת יום האיד אסור ליקח באותה העיר במקומות שהכמרים נוטלין מכס באותו יום איד שבירוד אע״פ שאין האיד בעיר ושמשאם ומתנם היה מותר שלא במקום מכס ואע״פ שהם אוסרים את המכר אף בבעל הבית שאין בו מכס והיה לבו להתיר אף המכר הואיל ואין הע״ז בתוכה מ״מ אחר שיש ערוב מכס בין המקומות והמכס מצרפם החמירו בה בקצת דברים וראיה לפירוש זה מה שאמרו בתוספתא יארוד תוך הכרך חוצה לו מותר ירוד חוץ לכרך תוכה מותר חנויות המוכללות לו כאן וכאן אסור וכן בתלמוד המערב אמרו חוצה לה ע״ז תוכה אסור בירוד שנינו מה בין תוכה לחוצה לה תוכה על ידי שהוא נהנה מן המכס אסור חוצה לה על ידי שאינו נהנה מן המכס מותר היה חוצה לה נהנה אף חוצה לה אסור שסוף הדברים למדנו שאין אסור אלא מצד המכס ולמדה שכל שהוא יום איד גמור כל משא ומתן אסור בין לקיחה בין מכירה בין מעוטרות בין שאינן מעוטרות אלא שמשנתנו מתפרשת אם ביום איד של ירוד לדעת גאוני הראשונים אם בירוד שחוץ לעיר כדעת אחרון ואין האסור אלא מצד המכס וזהו שאמרו על זה שסימן מובהק להיכר חנויות שלהם ושהם נוטלים בהם מכס הוא כשהם מעוטרים ועטור זה נחלקו בו בגמ׳ ריש לקיש דוקא במעוטרים בורד ובהדס שמעטרים אותם מן הורדים שמקריבים לפניה ועיקר האסור מפני שנהנה מריח אותם הורדים ואע״פ שכל שאין מתכוין מותר חוששין שמא מתוך טרדתו יכוין להריח בהם וכן אע״פ שבבת תיהא אמרו ריחא לאו מילתא היא אין עיקרה להריח אבל זו עיקרה להריח וכל שעיקרו להריח ריחו אסור ור׳ יוחנן פירשה אף במעוטרות בשאר פירות שלא מצד הריח לבד אנו באים באסור זה אלא אף מצד המכס שהוא פורע למה שקונה וחוץ של כומרים לתשמיש הע״ז ולצרכה ואסור והלכה כר׳ יוחנן ולגדולי הדור ראיתי שאין מתירין בשאין מעוטרות אלא בשיש שם מעוטרות ושאין מעוטרות דמדאיכא מעוטרות הן מוכיחות על שאין מעוטרות שאין מכס אבל כל שאין שם מעוטרות כלן אסורות כירוד של ע״ז אא״כ נודע לנו שנתנה מלכות או מדינה ואע״פ שחשש הודאה אין כאן שהכמרים אינם מודים על זה שהרי חק הוא להם ומן הדין הם סבורים ליטול וכן לא חשש מכשול שהכומרים אין עושים במעות הללו אלא מזונותיהם וצרכי ביתם ומ״מ כל לההנותם בידים אסור:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

גדרי האיסור וההיתר בקנייה מן הגוים

ציון ה (יב, ב), ציון א–ד, ט (יג, א).
משנה. עיר שיש בה עבודה זרה והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן ואמרו חכמים: המעוטרות – אסורות ושאינן מעוטרות – מותרות.
גמרא. אמר רבי שמעון בן לקיש: לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס, דקא מתהני מריחא, אבל מעוטרות בפירות – מותרות. מאי טעמא? דאמר קרא: ״לא ידבק בידך מאומה מן החרם...⁠״, נהנה הוא דאסור, אבל מהנה – שרי, ורבי יוחנן אמר: אפילו מעוטרות בפירות נמי אסור; קל וחומר: נהנה אסור, מהנה לא כל שכן?! מיתיבי, רבי נתן אומר: יום שעבודה זרה מנחת בו את המכס מכריזין ואומרים ׳כל מי שנוטל עטרה ויניח בראשו ובראש חמורו לכבוד עבודה זרה יניח לו את המכס, ואם לאו – אל יניח לו את המכס׳, יהודי שנמצא שם – מה יעשה? יניח – נמצא נהנה, לא יניח – נמצא מהנה! מכאן אמרו: הנושא ונותן בשוק של עבודה זרה, בהמה – תיעקר, פירות, כסות וכלים – ירקבו, מעות וכלי מתכות – יוליכם לים המלח. ואיזהו עיקור? המנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה... והא תניא: הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהם בהמה, עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהן מפני שהוא כמציל מידם... אמר לך רבי יוחנן: לעולם לא פליגי, ולא קשיא, כאן בלוקח מן התגר, דשקלי מיכסא מיניה, כאן בלוקח מבעל הבית, דלא שקלי מיכסא מיניה...
רבי יעקב זבן סנדלא, רבי ירמיה זבן פיתא. אמר ליה חד לחבריה: יתמא, עבד רבך הכי?! אמר ליה אידך: יתמא, עבד רבך הכי?! ותרוייהו מבעל הבית זבון, וכל חד וחד סבר חבראי מתגר זבן. דאמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: לא שנו אלא בלוקח מן התגר, דשקלי מיכסא מיניה, אבל בלוקח מבעל הבית, דלא שקלי מיניה מיכסא – מותר. אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: אילמלא היה רבי יוחנן הא זימנא באתרא דקא שקלי מיכסא – אפילו מבעל הבית הוה אסר. אלא אינהו היכי זבון? מבעל הבית שאינו קבוע זבון.
עיר שיש בה עבודה זרה והיו בה חניות מעוטרות ושאינן מעוטרות – המעוטרות אסור ליהנות בהן בכל מה שבתוכן, מפני שחזקתן שבגלל עבודה זרה נתעטרו, ושאינן מעוטרות – מותרות בהנייה...
...אבל גוים שאנסו ישראל וגזלו ביתו והעמידו בו עבודה זרה – דמיו מותרין, וכותב ומעלה בערכיות שלהן.
...הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהן בהמה ועבדים ושפחות בגיותן ובתים שדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכיות שלהן מפני שהוא כמציל מידן. במה דברים אמורים? בלוקח מבעל הבית שאינו נותן מכס, אבל הלוקח שם מן התגר – אסור, מפני שהוא נותן מכס והמכס לעבודה זרה, ונמצא זה מהנה עבודה זרה. עבר ולקח מן התגר, אם בהמה לקח – נושר פרסותיה מן הארכובה ולמטה, ואם כסות וכלים לקח – ירקבו. לקח מעות וכלי מתכות – יוליכם לים המלח. לקח עבד – לא מעלין ולא מורידין.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ט, יב–יד)
הולכים ליריד של גוים ולוקחים מהם בהמה, עבדים ושפחות ובתים ושדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהם. במה דברים אמורים? בלוקח מבעל הבית שאינו נותן מכס, אבל הלוקח שם מן התגר – אסור, מפני שהוא נותן מכס (ואף אם יניחו לו המכס אסור) והמכס לעבודה זרה. עבר ולקח בהמה – נושר פרסותיה מהארכובה ולמטה, ואם כסות וכלים לקח – ירקבו. לקח מעות וכלי מתכות – יוליכם לים המלח, לקח עבד – לא מעלין ולא מורידין.
אם המכס הוא לכומרים ואוכלים ושותים אותו ואין קונים ממנו לא תקרובת עבודה זרה ולא נוייה – מותר. הגה. וסתם יריד בזמן הזה מותר, דסתמא לאו לעבודה זרה הוא. במקום שדרך הגוים המוכרים לומר ׳ועוד פשוט לאלוה׳ – מותר לקנות ממנו, דאפשר שיתננו לעניי גוים, אבל אם מפרש בהדיא לעבודה זרה שלו, או שידוע שהוא לעבודה זרה, או שאומר ׳לקדש פלוני׳ – אסור לקנות ממנו.(שו״ע יורה דעה קמט, ג–ד)

א. האיסור בחנויות לעומת האיסור משום יום אידם.

במשנה למדנו שעיר שיש בה עבודה זרה אסור לקנות בה מהחנויות המעוטרות, ומותר לקנות מהחנויות שאינן מעוטרות.
רש״י (ד״ה עיר) מפרש שהמשנה עוסקת ביריד שהגוים עושים ביום אידם, ולכן הוא מקשה (ד״ה שאין) כיצד ההיתר לקנות מחנויות שאינן מעוטרות מתיישב עם מה שנתבאר לעיל (דף ב, א) שאסור לשאת ולתת עם הגוים ביום אידם כדי שלא ילכו ויודו לעבודה זרה. הוא מתרץ שמותר לקנות ביום אידם דבר המתקיים, שמן הסתם המוכר עצוב במכירתו ולא ילך להודות לעבודה זרה שלו, ועל כך מדובר במשנתנו, ועיין על חילוק זה בבירור הלכה לעיל (שם ציון א).
התוספות (ד״ה עיר) מקשים על רש״י ממה שלמדנו בהמשך הסוגיה (דף יג, ב) שרבי ירמיה היה קונה פת מן הגוים, ופת היא דבר שאינו מתקיים שהרי היא מתעפשת ונפסדת, והמוכר בוודאי שמח כשמצליח למכרה. אולם בדבריהם להלן (דף יג, ב ד״ה רבי) הם מתרצים שהפת נחשבת לדבר חשוב שרבים קופצים לקנותה, ולכן אין לגוי שמחה במכירתה.
הרשב״ם (מובא בספר התרומה סי׳ קלו) מתרץ בדומה לזה שהרווח שיוצא ממכירת הפת הוא מועט מכדי שילך המוכר להודות לעבודה זרה על מכירתה.
הרשב״א מיישב שאף על פי שיש חשש שילך ויודה לעבודה זרה לא אסרו לקנות פת שצריכים לה משום חיי נפש, ומביא לכך ראיה מן הירושלמי (הלכה ד).
הרא״ש (סי׳ יא) והר״ש משאנץ כותבים שיש שגורסים להלן ״פרתא״ ולא ״פיתא״, והרא״ש מוסיף שיש גורסים ״ביתא״, כלומר מדובר על פר או על בית שהם דברים המתקיימים ולכן אין איסור לקנותם. אולם הם דוחים גרסאות אלו משום שבירושלמי (שם) מוכח שמדובר על פת.
תלמידי רבנו יונה מקשים על עיקר סברתו של רש״י, שרק לגבי בעל הבית ניתן לומר שהוא עצב כשמוכר דבר המתקיים ולא לגבי תגרים בחנויות ששמחים על כל מה שמוכרים. אולם הרשב״א כותב שהתגרים אינם שמחים כל כך במכירת דבר שאין להם בו רווח גדול, שאם לא ימכרוהו היום ימכרוהו מחר, ורק על דבר שאינו מתקיים שמחים מאוד במכירתו, מפני שמתייראים שירקב קודם שימכר.
הראשונים מביאים את שיטת רב האי גאון החולק על רש״י וסובר שמותר לקנות ביריד של גוים אף ביום אידם מפני שמוכרים שם בזול ואולי במקום אחר לא ימצא כלל את מה שצריך, ואם כן לגבי היהודי הרי זה בבחינת דבר האבד, ואילו הגוי מפסיד מכך ונכסיו מתמעטים. עם זאת לא התירו לקנות ביריד בחנויות המעוטרות מפני שהן מעבירות מכס לעבודה זרה.
הראשונים מביאים ראיה לשיטתו מהגמרא במסכת מועד קטן (דף י, ב – יא, א), שמשווה את הדין של קנייה בחול המועד לקנייה ביריד של גוים, שבשניהם התירו משום דבר האבד. לפי זה הם כותבים שיש להתיר אף מכירה של דבר האבד ולא רק קנייה.
הר״ן (דף ד, א בדפי הרי״ף) מוסיף שההיתר משום דבר האבד נוגע רק למה שצריך לעצמו ולא למה שרוצה להרויח ממסחר, שכן הנאת רווח אינה נחשבת כדבר האבד. הריטב״א מוכיח זאת ממה שנאמר בברייתא שהולכים ליריד לקנות עבדים ושפחות, בתים ושדות, משמע שלא התירו לקנות כל דבר אלא רק מה שצריך לצרכיו הפרטיים ולא לסחורה.
לעומת זאת המאירי כותב שאין להקל בזה משום הפסד כספי, ולכן הוא מסביר את ההיתר כאן בדרך אחרת, כפי שיתבאר.
התוספות (ד״ה עיר) מביאים את דעת רבנו מאיר שסוגייתנו עוסקת ביריד הנערך בימים רגילים ולא ביום אידם, ולפי זה מובן שאין לאסור אלא בחנויות מעוטרות.
רבנו יונה כותב בדומה לכך שיש שני סוגים של ירידים. האחד שמקריבים בו לעבודה זרה, ועליו נאמר לעיל במשנה (דף יא, ב) שאסור להיכנס אליו כלל, והשני שאין מקריבים בו לעבודה זרה אך לוקחים בו מכס, ועליו נאמר במשנתנו שהאיסור חל רק על קנייה בחנויות המעוטרות.
הרמב״ן והמאירי מקשים על שיטה זו שמלשון המשנה המדברת על עיר שיש בה עבודה זרה משמע שחוגגים בה לעבודה זרה. הרמב״ן מוסיף להקשות ממה שאמרו בהמשך הסוגיה (דף יג, ב) שמותר לקנות מגוי שאינו נותן מכס מפני שממעטים אותו, ואם מדובר ביריד שאינו ביום אידם אין צריכים לטעם זה, שהרי מותר אף למכור לו. אך הוא מתרץ שלמכור להם אסור, מפני שהעבודה זרה מתכבדת ממה שמוכרים ביריד שלה.
הרמב״ן עצמו כותב פירוש נוסף, וכן כותב הר״ן (דף ג, ב בדפי הרי״ף), שמדובר על יריד המתחיל ביום אידם ונמשך עוד ימים אחדים לאחריו, ועדיין נקרא עליו שם של עבודה זרה. הם מסבירים שבחנויות המעוטרות אסור לקנות מחמת המכס ואילו בחנויות שאינן מעוטרות נמשך איסור המכירה מפני שנקרא עליו שם של עבודה זרה, והתירו רק את הקנייה שממעטת אותם.
המאירי מפרש שהמשנה שבסוגייתנו מהווה המשך למה שנאמר במשנה שלפניה, שעיר שיש מחוץ לה עבודה זרה – תוכה מותר, ועל כך אמרו במשנתנו שבכל זאת החנויות המעוטרות שבה אסורות, מפני שהכמרים באים ולוקחים מכס גם מן החנויות אשר בתוך העיר.
המאירי מביא ראיה לפירושו מהתוספתא (א, ג) שם נאמר בפירוש על יריד שנערך מחוץ לכרך שחנויות הנכללות אִתו אסורות אף בתוך הכרך, וכן משמע בירושלמי (שם) שכאשר יש עבודה זרה בתוך העיר אסור לקנות אף מחוץ לעיר אם העבודה זרה נהנית מהמכס.
הריטב״א כותב עוד שהמשנה מתיישבת לפי שיטת רבנו תם (מובא בבירור הלכה לעיל, דף ב, א ציון א) הסובר שביום אידם אסור רק למכור להם דברים הראויים לתקרובת עבודה זרה, ואין איסור בדברים שאינם באים לתקרובת. לפי זה מובן שאף שמדובר ביום אידם אין איסור אלא בחנויות המעוטרות ומצד המכס.

ב. טעם האיסור בחנויות המעוטרות.

לדעת רבי יוחנן שהלכה כמותו איסור הקנייה בחנויות המעוטרות הוא מפני שמהנה לעבודה זרה, שכן נוטלים מהן מכס לעבודה זרה.
רש״י (ד״ה והיו בה) וראשונים נוספים מפרשים שהעיטור מהווה סימן שנוטלים מכס מחנות זו.
הרשב״א, הריטב״א והמאירי כותבים שכאשר כל החנויות אינן מעוטרות – אסור לקנות מכולן מפני שמסתבר שכולן נותנות מכס לעבודה זרה, ורק כשיש חלק שמעוטרות וחלק שאינן מעוטרות ניכר שאלו שאינן מעוטרות אינן נותנות מכס. הם מוכיחים כדבריהם מלשון הברייתא שאוסרת את הקנייה ביריד של גוים מפני תשלום המכס ואינה מחלקת בין חנויות מעוטרות לשאינן מעוטרות.
לעומת זאת, מדברי הרמב״ם בהלכה יב עולה שהאיסור בחנויות המעוטרות אינו קשור למכס או ליום אידם אלא לכך שבעיר של עבודה זרה מייפים את החנויות בנוי לכבוד העבודה זרה, לכן כל מה שיש בהן אסור בהנאה, וכן הוא כותב בפירושו למשנה. דברי הרמב״ם נראים מבוססים על המשנה כפשוטה מבלי להתחשב במחלוקת של רבי יוחנן וריש לקיש, ורק בהלכה יד הוא כותב הלכה נוספת לגבי יריד של גוים שאסור לקנות בו מן התגר מפני שהוא נותן מכס לעבודה זרה ונמצא מהנה אותה, וזה כדברי רבי יוחנן.
ההבדל בין ההלכות הוא שבהלכה יב מדובר בחנויות שניכר שעשו בהן עיטור של נוי לעבודה זרה ולכן כל מה שבתוכן אסור בהנאה, בעוד שבהלכה יד מדובר על דברים שאין עליהם שום היכר של עבודה זרה ולכן אין איסור לקנותם אלא כשמהנה את העבודה זרה על ידי המכס.
מדברי הרמב״ם מבואר עוד שהאיסור בקנייה מהיריד הוא רק מחמת המכס, ומזה נראה שאין מדובר ביום אידם, ולכן אין איסור מצד משא ומתן.
השלחן ערוך כותב כרמב״ם שאסור לקנות ביריד ממי שלוקחים ממנו מכס לעבודה זרה, אך אינו מביא את החילוק בין חנויות מעוטרות לבין אלה שאינן מעוטרות. אולי ניתן להסיק מכך שבעניין זה אין הוא מפרש כרמב״ם שהאיסור בחנויות מעוטרות הוא מצד ההנאה מעבודה זרה אלא מצד שנוטלים מהן מכס, וכשנוטלים מכס מכולן אין שום חילוק בין חנויות מעוטרות לבין שאינן מעוטרות.

ג. טעם האיסור במניח עטרה בראשו.

בברייתא של רבי נתן (דף יג, א) מבואר שיש פעמים שמכריזים שכל מי שנוטל עטרה ומניחה בראשו פוטרים אותו מחובת התשלום של המכס. על כך נאמר שזה אסור מפני שנהנה, ונחלקו הראשונים בטעם האיסור.
רש״י (ד״ה נהנה) מפרש שנהנה מן העטרה עצמה, מהריח של העשבים או של הבשמים. אבל רבנו חננאל מפרש שנהנה ממה שמרויח כשאינו צריך לשלם את המכס. הר״ן (דף ג, ב בדפי הרי״ף) מביא את שני הפירושים, אבל התוספות (ד״ה יניח) דוחים את פירוש רבנו חננאל מפני שאינו נקרא נהנה ממה שאינו משלם, הואיל והמעות שלו. אכן בחידושי אנשי שם (שם) מובא בשם מהר״ם הסבר לשיטה זו שמדובר במכס קבוע, וכיון שכך ניתן לומר עליו שכל העומד לגבות כגבוי דמי, ולכן נחשב נהנה כשמוחלים לו על התשלום.
הריא״ז (הלכה א, י, יב; מובא בשלטי הגבורים שם) הולך בשיטת רבנו חננאל שההנאה היא ממחילת המכס של עבודה זרה, אך הוא מוסיף שנראה בעיניו שאיסור זה קיים דווקא כשמניח את העטרה על ראשו ונראה שנהנה מפני כבוד עבודה זרה. אבל במקום שמוחלים על המכס לכל מי שבא לקנות ביריד ואינו נראה כנהנה מעבודה זרה – אין איסור בדבר.
הטור כותב בעניין עיר שיש בה יריד שאף אם מניחים לו את המכס – אסור לקנות, וכן כותב הרמ״א בשלחן ערוך, הרי שלדעתם יש איסור ליהנות מהפטור של המכס.
הב״ח כותב שאף התוספות מסכימים שאסור, ורק את הברייתא אין הם מפרשים בדרך זו מפני שמלשונה משמע שההנאה היא מהעבודה זרה עצמה, אולם למעשה אסור לקנות מהם כשמוחלים על המכס.
מלבד זה הוא כותב שלהנאה מן הפטור מהמכס יש פתרון שיוליך את שווי הנאתו לים המלח, מה שאין כן להנאה שנהנה מהריח שאין לה שום פתרון, ולכן רש״י מעדיף לנקוט פירוש זה.
הט״ז (סק״ב) מבאר שדברי התוספות נוגעים רק למצב המתואר בברייתא שכל מי שמניח עטרה נפטר מהמכס אף בלי לבקש, ועל כגון זה הם כותבים שבכך אין איסור מצד המחילה על המכס מפני שאינו צריך להחזיק להם טובה, מה שאין כן כשמבקש את הפטור מהמכס באופן אישי שזה אסור מפני שצריך להחזיק להם טובה, ובכך עוסק הטור. לפי זה יש לומר שהאיסור המובא בטור אינו קשור לסוגייתנו אלא נלמד מהגמרא להלן (דף נא, ב) האומרת שאסור ליהנות מכל דבר של עבודה זרה בטובה, וכמבואר בבירור הלכה שם (ציון י).
הרמב״ם אינו כותב שאסור לקנות אף כשפוטרים אותו מן המכס, וניתן להבין שמפרש את הגמרא כרש״י והתוספות שאין איסור בהנאה מן המחילה, ובאשר לאיסור ההנאה מן הריח של העטרה הרי זה פשוט ככל הנאה מעבודה זרה.

ד. באיזה מכס אסור.

בסוגייתנו מבואר שאסור לקנות מן הגוים כשמעבירים את המכס לעבודה זרה, ונחלקו הראשונים אם אסור גם כשהמכס מועבר לפרנסת הכמרים ולא לעבודה זרה עצמה.
התוספות (מד, ב ד״ה נהנין), הרא״ש (סי׳ יב), הארחות חיים (ח״ב סי׳ כא, ב) והריטב״א מתירים, אבל מדברי רש״י (ד״ה מהנה לא כ״ש) משמע שאוסר, וכן כותב המאירי (בסוף ביאורו למשנה).
הריטב״א מוסיף להסביר שאין לאסור את נתינת המכס לכומר מפני שילך ויודה לעבודה זרה שלו, שכן הכומר אינו מקבל את המכס ישירות מהיהודי אלא רק מהתגר הגוי, והרי זה בגדר ״לפני דלפני״ שאיננו מצווים עליו. לפי זה יוצא שאסור לתת מכס ישירות לידי הכומר, אף שאינו לצורך העבודה זרה.
השלחן ערוך פוסק כדעה המתירה לקנות במקום שהמכס נועד רק לשימוש הכמרים.

ה. גדר האיסור בדברים שנקנו.

בברייתא מבואר שכיון שיש איסור לקנות ביריד בין אם מניח עטרה בראשו ובין אם אינו מניח ומשלם מכס, אם עבר וקנה בהמה – תיעקר, קנה פירות וכסות – ירקבו, קנה מעות וכלי מתכות – יושלכו לים המלח.
רש״י (ד״ה מן הארכובה) מפרש שהבהמה אסורה בהנאה, וכנראה לומד זאת מכך שצריך לאבד את הפירות והכלים. אבל התוספות (ד״ה מעות) מפרשים שהאיסור הוא מטעם קנס. על פי זה הם מסבירים (ד״ה מנשר) מדוע די בעיקור הבהמה מן הארכובה ולמטה, שאינו מטריף אותה, כיון שלא קנסו שתהיה אסורה בהנאה לגמרי.
התוספות מוסיפים שאילו היתה הבהמה אסורה בהנאה לא היתה מניעה להטריפה, וכך הם כותבים לעיל (יא, א ד״ה עיקור) שיש איסור להטריף רק בהמת קודשים. בזה הם חולקים על רש״י שסובר שאסור להטריף גם בהמת חולין, ולכן אמרו כאן שלא יטריפנה אף על פי שאסורה בהנאה.
בהסבר שיטת התוספות נראה לומר שכיון שאין להחשיב את הדברים הנקנים כחליפי עבודה זרה ממש, לכן האיסור הוא רק מטעם קנס, אלא שלגבי בהמה ניתן לקיים את הקנס על ידי עיקורה מן הארכובה ולמטה, ולא גזרו בה איסור הנאה, בעוד שבפירות וכלים לא מצאו צורת קנס פחותה מאשר לאסור אותם בהנאה.

ו. ההיתר לקנות ביריד של עבודה זרה.

הגמרא מעמידה את דברי הברייתא שהולכים ליריד וקונים מן הגוים בהמות, עבדים ושפחות, בתים, שדות וכרמים בכגון שאינו מהנה את העבודה הזרה.
תלמידי רבנו יונה מביאים דעה שמותר ללכת ליריד ולקנות כל מה שרוצים, וראיה לכך מהמעשה המובא בגמרא (דף יג, ב) ברבי יעקב ורבי ירמיה שקנו פת וסנדל ביריד של גוים. אולם רבנו יונה מוכיח מלשון הברייתא שמותר לקנות רק את הדברים שהיא מפרטת, שאם לא כן היתה אומרת שמותר לקנות מהם כל דבר.
הוכחה נוספת הוא מביא מהמשך הסוגיה כשהגמרא מסבירה שקונה אפילו עבד גוי מפני שמכניסו תחת כנפי השכינה, ורב אשי מוסיף שהטעם שמותר לקנות בהמה הוא שקנייתה ממעטת את נכסי הגוים, מכאן שהתירו ללכת ולקנות ביריד רק משום טעמים אלה, אבל לצורך סתם סחורה – אסור, שבזה אינו ממעט את הגוים אלא מרויחם.
עם זאת, רבנו יונה והרשב״א כותבים שאם הוא דר באותה העיר, או שנמצא שם כמה ימים קודם היריד – מותר לקנות, שהרי אינו נראה כהולך ליריד לכבד את העבודה זרה. בכך הם מיישבים את המעשה באמוראים שקנו סנדל ופת ביריד.
גם מרש״י (יג, ב ד״ה למאי) משמע שאין להתיר את הקנייה אלא כשיש בה צד של מצווה, ובדומה לזה הוא כותב בעירובין (דף מז, א ד״ה ליריד) שקונים מהם בתים ושדות כדי למעט את נכסיהם, או משום ישוב ארץ ישראל.
הרמב״ם ומחבר השלחן ערוך מעתיקים את לשון הברייתא המפרטת את הדברים שקונים ביריד של גוים, ומשמע שדברים אחרים אסור, כדברי רבנו יונה. אולם הרמ״א מוסיף שסתם יריד בזמן הזה אינו נעשה לעבודה זרה ומותר לקנות בו, וכן כותבים הב״ח והט״ז (סק״ז).

ז. ההיתר לכתוב שטרות בערכאות.

בברייתא מבואר שמלבד ההיתר לקנות יש גם היתר לכתוב שטרות בערכאות שלהם, מפני שהוא כמציל מידם. הריטב״א מסביר שהיה מקום לאסור זאת מפני שנראה כמחשיב את העבודה זרה בכתיבת השטרות בערכאותיהם, וכן כותב רש״י בגיטין (מד, א ד״ה ומעליהו).
התוספות בגיטין (שם ד״ה וכותב) מקשים על הסבר זה שלפי מה שלמדנו במסכת גיטין (דף י, ב) יש היתר קבוע לכתוב שטרות בערכאות, ומהו אם כן החידוש המיוחד שבסוגייתנו. אולם מהרי״ל דיסקין (שו״ת קו״א קמה) מיישב שמדובר כאן ביום אידם, ולכן צריך חידוש מיוחד שבכל זאת מותר אף לכתוב את השטרות בערכאות של הגוים.
התוספות עצמם מפרשים שהחידוש הוא שמותר לכתוב אף שמפרסם בכך שמהנה את העבודה זרה. דבריהם מבוארים על ידי בעל ספר בית זבול (ח״ב סי׳ י, ג) שכאשר קונה מבעל הבית רק הקונה אינו משלם מכס, אבל המוכר משלם מכס ונמצא שהקונה גורם בעקיפין הנאה לעבודה זרה, ויש צורך אם כן בחידוש של הברייתא שמותר אף לכתוב שטר ולפרסם את הדבר.
ויש לשאול עוד, דין פרצופות למה לי להזכיר בברייתא? שאם להשמיענו משום ענין סכנת נפשות — כבר למדנו דבר זה במעיין! ומשיבים: דבר זה לא נכתב לגופו, אלא משום דקבעי למיתני [שרצה לשנות]: כיוצא בו לא יניח פיו על גבי הסילון (צינור) וישתה, מפני הסכנה.
The Gemara asks: Why do I need the baraita to teach that it is prohibited to drink from fountains formed in the figure of human faces? If the reason is to teach the halakha in a life-threatening situation, the baraita already addressed this issue in the case of the spring. The Gemara answers: It was included because the baraita wanted to teach the continuation of that halakha: Similarly, one may not place his mouth on a pipe and drink, due to the danger that this poses.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות ר׳ אלחנןאור זרועבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מַאי סַכָּנָה עֲלוּקָה ת״רתָּנוּ רַבָּנַן אלֹא יִשְׁתֶּה אָדָם מַיִם לֹא מִן הַנְּהָרוֹת וְלֹא מִן הָאֲגַמִּים לֹא בְּפִיו וְלֹא בְּיָדוֹ אַחַת וְאִם שָׁתָה דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה מַאי סַכָּנָה בסַכָּנַת עֲלוּקָה.

The Gemara inquires: What danger is the baraita referring to here? It is referring to the danger of swallowing a leech in the water. As the Sages taught: A person should not drink water from rivers or from ponds either by drinking from the water directly with his mouth, or by collecting the water with one hand alone. And if he drank in this manner, his blood is upon his own head, due to the danger. The Gemara explains: What is this danger? It is the danger of swallowing a leech.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״םתוספותאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בידו אחת – ממהר וזורק בפיו ואינו בודק אבל בשתי ידיו יכול לעכבו בידו ויעיין.
עלקה – מצנקוד1.
1. רש״י כתב: שנשו״א בלע״ז. ופורש באוצר לעזי רש״י: sansue, עלוקה. ואיני יודע מהו מצנקוד.
לא ישתה אדם – פרש״י דל״ג מן הנהרות ולא מן האגמים דה״ה מן הכלים ופי׳ כן לספרים דגרסי אחרי כן נקרקיש אנכתמא ור״י פירש דבערבי פסחים (פסחים קיב.) גרסינן בהך דשברירי מן הנהרות ומן האגמים בלילה ול״ג נקרקיש אנכתמא ולא גרסינן נמי אי איכא איניש אחרינא בהדיה לימא ליה פלניא וכו׳ אבל יש שם ברייתא אחרת לעיל מהך דגריס בלילי רביעית ובלילי שבתות וגריס נקרקיש אנכתמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ת״ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה מאי סכנה סכנת שברירי – אמר המורה דלא גרסינן הכא מן הנהרות ומן האגמים דהוא הדין נמי מן הכלים. ואינו נראה לי שכמו שהיא כתובה הגירסא כאן כך היא כתובה בערב פסחים ובריתא אחרת מביא שם שהיא מדברת אפילו מן הכלים והיא מיירא בלילי רביעיות ובלילי שבתות ולא בעבור סכנת שברירי והתם גרסינן אי איכא איניש אחרינא גביה ניתעריה ונימא ליה פלניא צחינא מיא ואי לא נקרקש נכתמא אפומה דחצבא ולא הכא כדגריס ליה המורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים: מאי [מהי] סכנה זו? סכנת בליעת עלוקה המצויה במים. וכן תנו רבנן [שנו חכמים]: לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים, לא בפיו ולא בידו אחת, ואם שתהדמו בראשו, מפני הסכנה. מאי [מהי] סכנה זו? סכנת עלוקה.
The Gemara inquires: What danger is the baraita referring to here? It is referring to the danger of swallowing a leech in the water. As the Sages taught: A person should not drink water from rivers or from ponds either by drinking from the water directly with his mouth, or by collecting the water with one hand alone. And if he drank in this manner, his blood is upon his own head, due to the danger. The Gemara explains: What is this danger? It is the danger of swallowing a leech.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״םתוספותאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא גהַבּוֹלֵעַ נִימָא שֶׁל מַיִם מוּתָּר לְהָחֵם לוֹ חַמִּין בְּשַׁבָּת וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבָּלַע נִימָא שֶׁל מַיִם וְהִתִּיר רַבִּי נְחֶמְיָה לְהָחֵם לוֹ חַמִּין בְּשַׁבָּת אַדְּהָכִי וְהָכִי אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לִיגַמַּע חַלָּא.

This supports the opinion of Rabbi Ḥanina, as Rabbi Ḥanina says: In the case of one who swallows a water leech [nima], it is permitted to perform labor on Shabbat and heat water for him to drink on Shabbat, as his life is in danger. And in fact there was an incident involving one who swallowed a water leech, and Rabbi Neḥemya permitted them to heat water for him on Shabbat. The Gemara asks: In the meantime, until the water is ready, what should he do? Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: He should swallow vinegar.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירשב״םתוספותר״י מלונילתוספות ר׳ אלחנןאור זרועבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך נם
נםא(עבודה זרה יב:) הבולע נימה של מים מותר להחם לו חמין בשבת (א״ב פי׳ אנמה בל׳ יוני עלוקה של מים והבולע נימה רק דם ורפואה זו היא שיכניס אדם כל גופו במים חמים וימלא פיו מים קרים כדי שהעלוקה תברח מן החמימות לקרה).
א. [איגעל.]
נימא – היא עלוקה.
להחם לו – מים חמים לשתות בשבת דסכנת נפשות היא כדקתני בברייתא דמו בראשו.
אדהכי והכי – בתוך זמן שמחממין לו המים ישקוהו חומץ שלא ימהר למות.
נימה של מים – עלקה.
מותר להחם לו חמים – דפיקוח נפש הוא. ניגמע שלא⁠(?) יבלע חומץ ויהרגיה.
הבולע נימא מותר להחם לו חמין – ואע״ג דבבכורות פ׳ אלו מומין (בכורות מד:) משמע שגם אחר ששתה העלוקה הוא יכול לחיות הרבה מ״מ מחללין עליו את השבת כיון שיש בה סכנה מידי דהוה אמכה שעל גב היד וגב הרגל (לקמן דף כח.) דחשבינן כמכה של חלל לחלל את השבת אף על גב שפעמים מתרפא מאליו. בערוך גרס ערקא פי׳ תולעת קטנה ומצויה במי׳ וכשנופלת על הבשר נתלית בו ומוצצת הדם וכל זמן שמוצצת היא נתמלאת מן הליחה שמוצצת ומתנפחת עד שיהא כמו חבית קטנה וכשאדם בולע בתוך המים מוצצת ליחה שבמעיו ומתגדלת במעיו ונמצא כריסו צבה וס״א עלקא כרום זלות (תהלים יב) מתרגמינן כעלקא דמוצצת דמהון דבני אינשי.
מותר להחם לו חמין בשבת. דסכנת נפש הוא, ואיפשר שהמים [החמים] הרבה, ימיתו העלוקה בתוך מעיו. אדהכי והכי. שהאדם מדליק האש ומחמם המים. נגמע חלא. ישתה מן החומץ החזק.
להחם לו חמין בשבת – דאע״ג שהוא חי הרבה אחר ששתה העלוקה כדמשמע בבכורות (דף מד:), מ״מ סכנה חשיב כמו גב היד וגב הרגל דחשיבי מכה של חלל (לקמן דף כח.) אעפ״י שפעמים שמתרפא מאליו והכא נמי איכא סכנה אעפ״י שפעמים שהוא חי אחר כך כדקאמר התם מעשה באחד שביקש להשתין ולא השתין ונמצא כריסו צבה, ופריך ותיפוק לי משום עלוקה פי׳ שמא אותו האיש שתה עלוקה המוצצת דם וכל דבר ומצצה ליחה ודם שבגופו, ומשני בשותת דמשתין בשתיה ולא בקילוח וניכר שהיא על ידי מניעת השתנה בא לו אותו חולי, משמע שצבה כריסו אבל משמע שיכול לחיות הרבה1:
1. וכ״כ תוס׳ ד״ה הבולע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסייע ליה [לו] דבר זה לר׳ חנינא, שאמר ר׳ חנינא: הבולע נימא (עלוקה) של מיםמותר לחלל עליו את השבת מפני הסכנה ולהחם (לחמם) לו חמין בשבת כדי להמית את העלוקה בשתיית החמין. ומעשה באחד שבלע נימא של מים, והתיר ר׳ נחמיה להחם לו חמין בשבת. ושואלים: אדהכי והכי [בינתיים] עד שמביאים לו את החמין, מה יעשה? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ליגמע חלא [שיגמע חומץ].
This supports the opinion of Rabbi Ḥanina, as Rabbi Ḥanina says: In the case of one who swallows a water leech [nima], it is permitted to perform labor on Shabbat and heat water for him to drink on Shabbat, as his life is in danger. And in fact there was an incident involving one who swallowed a water leech, and Rabbi Neḥemya permitted them to heat water for him on Shabbat. The Gemara asks: In the meantime, until the water is ready, what should he do? Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: He should swallow vinegar.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירשב״םתוספותר״י מלונילתוספות ר׳ אלחנןאור זרועבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין הַאי מַאן דִּבְלַע זִיבּוּרָא מִחְיָיא לָא חָיֵי מִיהוּ לַשְׁקְיֵיהּ רְבִיעֲתָא דְחַלָּא שַׁמְגַּז אֶפְשָׁר דְּחָיֵי פּוּרְתָּא עַד דְּמַפְקֵיד אַבֵּיתֵיהּ.

Rav Idi bar Avin said: One who swallowed a hornet will not live, as the hornet will sting him to death. Nevertheless, they should give him a quarter-log of sharp [shamgaz] vinegar to drink. In this manner it is possible that he will live for a bit longer until he can instruct his household with regard to his final wishes before dying.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב אידי בר אבין מאן דבלע זיבורא לא חיי מיהו נישקיוה רביעתא דחלא שמגז. פי׳ חזק אפשר דחיי עד דמפקיד על ביתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שמגז
שמגזא(עבודה זרה יב: גיטין ע.) נשקיוה רביעתא דחלא שמגז פירש רש״י חזק.
א. [שטארק.]
זיבורא – צירעה.
חלא שמגז – חומץ חזק איגר״א בלעז.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב אידי בר אבין: האי מאן דבלע זיבורא [מי שבולע צרעה]מחייא לא חיי [לחיות לא יחיה], שהעקיצה תגרום למותו, אלא מיהו לשקיה רביעתא דחלא שמגז [מכל מקום שישקו אותו רביעית של חומץ חריף], אפשר דחיי פורתא [שיחיה מעט] עד דמפקיד אביתיה [שיצווה לביתו, למשפחתו] כל מה שהוא רוצה לומר בטרם ימות.
Rav Idi bar Avin said: One who swallowed a hornet will not live, as the hornet will sting him to death. Nevertheless, they should give him a quarter-log of sharp [shamgaz] vinegar to drink. In this manner it is possible that he will live for a bit longer until he can instruct his household with regard to his final wishes before dying.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן דלֹא יִשְׁתֶּה אָדָם מַיִם בַּלַּיְלָה וְאִם שָׁתָה דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה מַאי סַכָּנָה סַכָּנַת שַׁבְרִירֵי וְאִם צָחֵי מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ אִי אִיכָּא אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ לִיתְרְיֵיהּ וְלֵימָא לֵיהּ צָחֵינָא מַיָּא וְאִי לָא נְקַרְקֵשׁ בְּנִכְתְּמָא אַחַצְבָּא וְנֵימָא אִיהוּ לְנַפְשֵׁיהּ פְּלָנְיָא בַּר פְּלָנִיתָא אָמְרָה לָךְ אִימָּךְ אִזְדְּהַר מִשַּׁבְרִירֵי בְּרִירֵי רִירֵי יְרֵי רֵי בְּכָסֵי חִיוָּרֵי.:

The Sages taught: A person should not drink water at night. And if he drank, his blood is upon his own head, due to the danger. The Gemara asks: What is this danger? The Gemara answers: The danger of the shavrirei, an evil spirit that rules over water. And if he is thirsty, what is his remedy? If there is another person with him, he should wake him and say to him: I thirst for water, and then he may drink. And if there is no other person with him, he should knock with the lid on the jug and say to himself: So-and-so, son of so-and-so, your mother said to you to beware of the shavrirei verirei rirei yirei rei, found in white cups. This is an incantation against the evil spirit.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירשב״םר״י מלונילתוספות ר׳ אלחנןאור זרועבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה מאי סכנה שברירי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך בררי
ברריא(פסחים קיב.) ואפילו מן התמחוי. (עבודה זרה יב:) לימא איהו לנפשיה פלניא פלניא אמר לי אמי איזדהר משברירי ברירי רירי ירי רי דשברירי ברירי בכסי חיורי שכיחי פי׳ לחישה היא בתחילה פוחת ש׳ מן התיבה ואח״כ ב׳ ואח״כ ר׳ כדי שתהא התיבה מתחסרת והולכת.
א. [אבשפרוך.]
שברירי – שד הממונה על מכת סנוירים. לא גרס הכא לא מן הנהרות ומן האגמים דה״ה נמי מן הכלים.
ליתרייה – יקיצנו משנתו ולימא ליה צחינא מיא.
נקרקש בנכתמא – יקשקש בכיסוי החצבא על החצב דלידמי כגברא בהדיה.
איזדהר משברירי שברירי ברירי רירי ירי רי בכסי חיורי – לחש הוא ומתמעט והולך משם השד כאשר הוא שומע מיעוט תיבות אות אחר אות עד רי וכן הוא הלחש להבריחו משם. סנוירים תרגומו שברירי (בראשית יט).
דמו בראשו – דמו נדרש לנפשו שנ׳ ״אך1 את דמכם לנפשותיכם״ (בראשית ט׳:ה׳) אתיכם⁠(?) שהרי פשע בעצמו.
שברירי – מכת סנוירי׳, פן יכהו השטן בסנוירים. סנוירים מתרגמי׳ שבריריא (אונקלוס בראשית י״ט:י״א).
1. יש כאן דיטוגרפיה ונכפל: ״דמו בראשו דמו נדרש לנפשו שנ׳ אך״.
ת״ר לא ישתה אדם מים, לא מן הנהרות, ולא מן האגמים, בלילה. לא גרסי׳ נהרות ואגמים, דכיון דבלילה [הוא], הוא הדין מן הכלים, שהרי אינו מפני סכנת עלוקה, (ולא) אלא מפני שב״ריר, שהוא שד הממונה על הסנורים.
לא ישתה אדם מים וכו׳ – פירש״י דל״ג מן הנהרות ומן האגמים בהך ברייתא אחרונה דה״ה נמי בכלים, וזה פי׳ לפי הגירסא שאומר אחר כך ניקרקש בנכתמא וכו׳, ור׳ אומר דבערבי פסחים (דף קיב.) גרסי׳ בהך דסכנתא שברירי מן הנהרות ומן האגמים בלילה,⁠1 ולא גרסי׳ בה ניקרקש בנכתמא, ול״ג בהאי [אי] איכא אחרינא בהדי׳ לימא ליה פלניא פלניא וכו׳, אבל יש שם ברייתא אחרת דקתני בה בלילי רביעיות ובלילי שבתות ובההיא ל״ג התם מן הנהרות ומן האגמים ול״ג בה האי לחש דאמרה לה אמך אזדהר וכו׳ ובההיא גר׳ ניקרקש בנכתמא וכו׳ וקאמר עלה התם ואי לא לימא הכי ליל שנין אניגרון וכו׳, מ״ר:
1. וכ״כ תוס׳ ד״ה לא, וכ״ה בפי׳ ר״ח כאן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן [שנו חכמים]: לא ישתה אדם מים בלילה, ואם שתהדמו בראשו, הוא אחראי למותו, והוא מפני הסכנה. ומסבירים: מאי [מהי] הסכנה שיש בדבר? סכנת שברירי שהוא רוח רעה השורה על המים. ומוסיפים: ואם הוא צחי, מאי תקנתיה [צמא, מה תקנתו לעשות]? אי איכא אחרינא בהדיה [אם יש אדם אחר איתו], ליתרייה ולימא ליה [שיעיר אותו ויאמר לו]: ״צחינא מיא״ [צמא אני למים]. ואי [ואם] לא אם אין אחר איתו, נקרקש בנכתמא אחצבא [שיקיש במכסה על הכד], ונימא איהו לנפשיה [ושיאמר הוא לעצמו] לחש זה: ״פלניא בר פלניתא [פלוני בן פלונית], אמרה לך אימך אזדהר [היזהר] משברירי ברירי רירי ירי רי בכסי חיורי [בכוסות לבנות]״, שזהו הלחש לרוח רעה זו.
The Sages taught: A person should not drink water at night. And if he drank, his blood is upon his own head, due to the danger. The Gemara asks: What is this danger? The Gemara answers: The danger of the shavrirei, an evil spirit that rules over water. And if he is thirsty, what is his remedy? If there is another person with him, he should wake him and say to him: I thirst for water, and then he may drink. And if there is no other person with him, he should knock with the lid on the jug and say to himself: So-and-so, son of so-and-so, your mother said to you to beware of the shavrirei verirei rirei yirei rei, found in white cups. This is an incantation against the evil spirit.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירשב״םר״י מלונילתוספות ר׳ אלחנןאור זרועבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מתני׳מַתְנִיתִין: עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה1 וְהָיוּ בָּהּ חֲנוּיוֹת מְעוּטָּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעוּטָּרוֹת זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן וְאָמְרוּ חֲכָמִים ההַמְעוּטָּרוֹת אֲסוּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעוּטָּרוֹת מוּתָּרוֹת.:

MISHNA: With regard to a city in which idol worship is practiced and in which there are stores that are adorned for the sake of idol worship and there are others that are not adorned, this was in fact an incident that occurred in Beit She’an, and the Sages said: With regard to the adorned shops, it is prohibited to buy from them, but in the case of those that are not adorned it is permitted.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילתוספות ר׳ אלחנןאור זרועתוספות רי״דתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ עיר שיש בה עבודה זרה והיו בה חנויות מעוטרות כו׳ מעשה היה בבית שאן ואמרו חכמים המעוטרות אסורות ושאין מעוטרות מותרות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ עיר שיש בה עבודת כוכבים – ודרך העובדי כוכבים להיות להם יום שוק ויריד ביום אידם.
והיו בה חנויות מעוטרות – וסימן הוא להם שאותן חנויות של עבודת כוכבים הם ליטול מהם מכס.
מעוטרות אסורות – מפרש בגמ׳.
שאין מעוטרות מותרות – דבאותן שאין מעוטרות לא שקלי מינייהו מכסא לעבודת כוכבים ולא מטיא לעבודת כוכבים הנאה מינייהו. ואי משום דנושא ונותן ביום אידם ה״מ לזבוני להו דלמא מזבן ליה בהמה ואזיל ומקריב לה לעבודת כוכבים אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודי אבל למזבן מינייהו דבר המתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא.
עיר שיש בה עבודת כוכבים – פ״ה רגילות הוא להיות להן שוק ויריד ביום אידם ושאינם מעוטרות היינו טעמא דמותרות משום דלא מטיא מינייהו הנאה לעבודת כוכבים ואי משום נושא ונותן ביום אידם ה״מ לזבוני אי משום תקרובת אי משום דדרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודי אבל למזבן מינייהו שרי דסתם מוכר עצב הוא הכא משמע שחזר בו רש״י ממה שהיה מפרש לעיל (דף ב.) דלשאת ולתת היינו מקח וממכר ומיהו קשיא אי ביום אידו מיירי שיהיה השוק ביום איד היאך לוקחין מהם הא אמרינן לעיל (דף ו:) דאין לוקחין מהם דבר שאינו מתקיים ואילו בגמרא דהכא (דף יג:) אמרינן דרב ירמיה זבן חד פיתא ועלה דההוא עובדא אמרינן בירושלמי א״ל חד לחבריה ואת לא לקחת גלוסקין מימיך לכך פירש רבינו מאיר דהכא מיירי ביריד שעשוי להניח בו מכס ושלא ביום אידם מיירי ולכך בשאינם מעוטרות אין כאן איסור.
משנה. ה. עיר שיש בה ע״ז, והיו (לה) [בה] חנויות מעוטרות וכו׳. כלו׳, עיר שיש בה ע״ז, ודרך הגוים להיות להם יום שוק וירוד ביום אידם. והיו בה חנויות מעוטרות, מפרש בגמ׳ מעוטרות בהדס או במיני פירות, והוא סימן לכל הרואים שחנויות הללו של כומרים הן ונוטלין מכס מכל מה שימכר בהם. אסורות. כלו׳, אסור לישראל לישא וליתן מכל הסחורות הנמכרות באותן חנויות, לפי שאם יקנה משם כלום, הוא [גורם] שיהנה ע״ז מאותן סוחרים שמוכרין שם הסחורה, שיטלו הכומרים מהם מכס. אבל מאותן [שאינן מעוטרות], שאין בהם סימן לע״ז, רשאין ליקח, שהרי לא (הגיע) [יגיע] המכס לכומרים אלא לשאר בני העיר.
וא״ת תאסר משום דאזלי ומודו לע״ז, יש לומ׳ [דמיירי] שלוקח מהם דבר המתקיים, דסתם מוכר דבר המתקיים, מי שקונה אותו להרויח בו קנה אותו, הילכך מוכרו הוא עצב, לפי שמחמת עניו שהוא צריך למעות הוא מוכר אותו מיד ואינו יכול להמתין עד אותו זמן שדרך הסחורה להתיקר. אי נמי, יש לומר דבכל מיירי, דירוד ויום השוק הוא שבאין מכל העולם שם, ואותן הבאים שם אין עובדין אותו אליל של בני העיר הזאת, בטלין בני העיר עם בני העולם, שהם כמה רובי עליהם. ואפי׳ תימא שבני העיר נקרא קבועין, וכל דקבוע כמחצה על מחצה דמי, אפי׳ הכי שרי, דמיירי שקנה מאותן הסוחרים הבאין ממרחק, שאין עובדין לאותה יראה הגרועה.
עיר שיש בה ע״ז והיו בה חנויות מעוטרות וכו׳ – וא״ת ואמאי שרי שאינן מעוטרות הא אסרן לעיל1 לשאת ולתת ביום אידם ולפני אידיהן לגמרי, ואין שום חילוק. ואו״ר בשם רבי׳ מאיר זצ״ל דמכאן ואילך2 מיירי המשנה בעיר שיש בה ע״ז ויש בה שוק או יריד וליכא יום איד, דביום אידם ודאי אסור לשאת ולתת עמהם.⁠3 ומה שפירש״י דדבר שאין מתקיים דוקא אסור ליקח מהן משום דאזיל ומודה, אבל מה שאנו מתירים ליקח מהם ביריד זהו דבר המתקיים, לא ניחא דהא ר׳ ירמיה זבין פיתא דלקמן בשמעתין4 אין זה דבר המתקיים,⁠5 ואית דגר׳ פרתא,⁠6 ואין נראה דהוה ליה למימר תורתא. ועוד בירושלמי7 גרס׳ על האי עובדא שאמר לו חבירו לאותו שקנה סנדלא ואתה לא לקחת לך גלוסקין מימיך וכו׳,⁠8 ועוד דלכאורה משמע דביום אידם אסרינן בדבר המתקיים בין ליקח מהן בין למכור להם וכו׳ כדפי׳ לעיל9 בההיא סוגיא:
1. מתני׳ ריש פירקין.
2. וכ״כ תוס׳ ד״ה עיר התרומה סי׳ קלו הר״ש משאנץ הרא״ש והנ״י.
3. עי׳ במאירי דהק׳ עליו מלישנא דמתני׳ דעיר שיש בה ע״ז דאלמא ביום איד איירי (ועי׳ ברשב״א ובתוס׳ רי״ד משכ״ב). ועי׳ בתרומה (שם) דהק׳ מלקמן יג, ב, דאיצטריך לטעמא דמיעוטייהו בהא דשרי בברייתא דלקמן (יג, א) לקנות ביריד של עכו״ם עבדים ושפחות וכו׳ והלא בלא זה מותר דלא הוי יום אידם וגם מיכסא ליכא בהו כדאמרו לקמן בגמ׳. ועוד ק׳ דאפי׳ למכור להם יהא מותר, ונשאר בקושיא. ועי׳ במאירי משכ״ב. והרמב״ן רשב״א האשכול (סי׳ מג) ור״ן ותר״י כ׳ דהכא איירי ביריד שהתחיל ביום אידם ונמשך אח״כ עוד כמה ימים, וכשבאים ומתאספים שם הע״ז מתעלה בכך ע״י שמחשבים אותה, ולהכי איצטריך לטעמא דמיעוטייהו, דכל היכא דמימעיט להו לא מתחשבא הע״ז בכך. והנה יש להוכיח מרבותינו דהעמידו קושייתם על פי׳ רבינו מאיר ולא הקשו כמו״כ על רש״י דסובר דשרי לקנות ביום אידם כ״ד המתקיים, ואמאי איצטריך לטעמא דמיעוטייהו, דמוכח דהיה פשוט להם דיריד ביום אידם הוי חשיבותא לע״ז, ואילולי הטעם דמיעוטייהו לא הוה שרי׳ לקנות מהם. וכ״כ הריטב״א בדעת ר״ת דס״ל דליכא איסור מו״מ בדבר שלאו בר תקרובת דאיצטריך לטעמא דמיעוטייהו משום חשיבותא דע״ז ביום אידם. [ובדעת רש״י צריך לחלק בין דברים שמימעטו בהכי דאין הע״ז מתחשבא בכך, לבין שאר דברים שהמוכר עצב במכירתם, דאעפ״כ הע״ז מיתחשבא בכך]. וע״ע בראשונים הנ״ל וכ״ה במאירי והרא״ש בשם ר״ה גאון דמתני׳ מיירי ביום אידם, ומ״מ מותר לקנות משום דביריד זילי טובא ובדמים קלים מוצא לקנות, והו״ל לדידיה דבר האבד, ועוד דלגביה דידהו ליכא רווחא וכדאמרו לקמן משום מיעוטייהו. והוכיחו כן ממו״ק י, ב, דהוכיחו בגמ׳ שם שמותר לקנות במועד דבר האבד כמו דמותר לקנות מיריד של ע״ז, וע״כ דחד טעמא להן, דבדבר האבד לא אסרו ע״ש. ויש לעיין בזה דהלא הכא איכא טעם נוסף דליכא רווחא לגוי וא״כ לא שייך לאסור משום אזיל ומודה [וכ״ה להדיא במאירי], ומאי ראיה היא לדינא דמו״מ במועד וצ״ע ואכמ״ל. וע״ע במאירי שביאר באופ״א.
4. יג, ב.
5. וכה״ק תוס׳ והתרומה והר״ש משאנץ והרמב״ן והר״ן והרא״ש. ועי׳ בתוס׳ לקמן יג, ב ד״ה ר׳ ירמיה, דכ׳ דפת חשיב כדבר המתקיים משום דהוי דבר חשוב וקפץ עליה זבינא. והר״ן כ׳ דהוי דבר המתקיים ואע״פ שהוא שמח במכירתו לא פלוג רבנן בדברים המתקיימים. וצריך ביאור מדוע חשיב כדבר המתקיים, ואין לומר דס״ל כהתוס׳ דלעיל, דהא כ׳ דל״פ רבנן בדברי׳ המתקיימים, ולתוס׳ ל״ש לומר כן]. והרמב״ן כ׳ ליישב דרק דבר שפסיד לגמרי חשיב כדבר שאינו מתקיים (כגון ירקות וכדו׳) ופת אינו פסיד לגמרי. והתרומה ותר״י כ׳ ליישב בשם רשב״ם דדבר מועט בפרוטה או בשתי פרוטות מותר, [ולכאו׳ ה״ט דבדבר מועט ליכא אזיל ומודה, ואע״פ שבסופו של יום נמצא דמכר הרבה ואזיל ומודה, מ״מ הישראל גופא לא גרם לו כן, ודו״ק].
6. [כלומר פרה] וכ״ה בס׳ המקח שער ח, וע״ש ובפי׳ הר״ח שהביאו די״ג ביתא וכ״ה בהאשכול סי׳ מג ושם הביא די״ג פילומא ועי׳ ברא״ש דהביא דהר״ח ג׳ פרתא (ולפנינו ליתא).
7. בפירקין ה״ד.
8. וכה״ק תוס׳ ושאר ראשונים. וע״ע ברשב״א מה דהק׳ על הגי׳ ביתא.
9. ו, ב, ד״ה כשאמרו. וכה״ק הרמב״ן והר״ן עיי״ש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פיסקא: והיו בה חנויות מעוטרות כול׳ – המורה פירש דביום אידם מיירי ואמר אי משום דנושא ונותן ביום אידם הני מילי לזבוני להו הוא דאסיר דילמא מזבן ליה בהמה ואזיל ומקריב לה לעבודה זרה אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה אבל למיזבן מיניהו דבר המתקיים ולמעוטינהו שרי דסתם מוכר עצב הוא ואני מצאתי כתוב דמתניתין בשאר ימות השנה מיירי שלא ביום אידם וטעמא לאו משום דאזיל ומודה אלא משום שנותן מכס לעבודה זרה וכך נראה לי עיקר שגם הירושלמי מוכיח דלאו ביום אידם מיירי כולה מתניתין דגרסינן התם עיר שיש בה עבודה זרה תוכה אסור מפני שיש בה צלם אחד יהא תוכה אסור ר׳ שמעון בן קיש אומר ביריד שנו ואי ביום אידם מיירי מתניתין אמאי מתמה מפני שיש בה צלם אחד יהא תוכה אסור והא יום אידם הוא אלא לאו שמע מינה בלא יום אידם קא מיירי וכך משמע לישנא דמתניתין דתני עיר שיש בה עבודה זרה ולא תני עיר שעובדין בה עבודה זרה ולא היא דהא רישא נמי עיר שיש בה עבודה זרה קתני ומיירא ביום אידן ופתרון המורה נראה לי עיקר. [עיין במהדורא תליתאה.]⁠1
1. התוספת בסוגריים המרובעים נתווספה על ידי הסופר בגיליון בכ״י ששון 557.
פיסקא: עיר שיש בה עבודה זרה והיו בה חנויות מעוטרות כול׳ – נראה לי דלאו בימי אידן קאמר דאם כן אסור לישא וליתן עם כולן אלא יריד של עבודה זרה היה והיו בה חנויות מעוטרות שכל הנושא ונותן שם נותן מכס לעבודה זרה ושאין מעוטרות אינן נותנין מכס לעבודה זרה ואין כאן איסור אחר אלא משום מכס דהוא נהנה או מהנה ודיקא נמי מדקרמינן ממאי דתניא יום שעבודה זרה מנחת בו את המכס כול׳ ומהולכין ליריד של גוים כול׳ ואיסור יריד לחוד ואיסור יום איד לחוד דאיסור יום איד הוא אסור משום דילמא אזיל ומודה ואיסור יריד משום מכס והיכא דליכא למיחש למכס כגון בלוקח מבעל הבית שרי וביום איד מותר לקנות מהם דבר שאינו מתקיים כדאמרן לעיל וביריד אסור משום מכס דמהנה לעבודה זרה ומשום הכי ר׳ יעקב דזבן1 סנדלא ור׳ ירמיה דזבן פיתא הוו אסורי אף על גב שהן דבר שאינו מתקיים משום מכס דמהנה לעבודה זרה אי לאו דקנו מבעל הבית דלא שקלי מינייהו מיכסא.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״וזבן״.
מתני׳ עיר שיש בה ע״ז והיו בה חנויות מעוטרות ושאינם מעוטרות. פירוש שיש בה יום איד לע״ז, וכדקתני רישא (עבודה זרה יא:), עיר שיש בה ע״ז חוצה לה מותר, ואיתמר עלה בגמרא לא חשו חכמים להן משום אידיהן ומשום לפני אידיהן.
חנויות מעוטרות. סימן הוא לע״ז שנוטלין ממנו מכס, ואותו מכס שנוטלין משם הוא מיוחד לקנות ע״ז ותשמישיה, וחנויות שאינם מעוטרות אינם נוטלות מכס מהם. לפיכך אסור ליקח ולמכור כלום באותן החנויות מעוטרות מפני שנמצא מהנה לע״ז, אבל שאינם מעוטרות מותר דהא לא שקלי מיניה מכסא. ואפילו אם היו סמוכות הרבה למעוטרות שרי, ולא גזרינן מתוך שיהא טרוד במשא ומתן שמא ישכח וישא ויתן עם בני מעוטרות הסמוכות. וזה היה מעשה ולא גזרו, ואמרו מעוטרות אסורות שאינם מעוטרות מותרות, דלא גזרינן.
והאי דנקט הכא שיש בה ע״ז – כלומר יום איד, לאו דוקא, דאיסורא דהכא הא ליתא אלא משום שמהנה לע״ז, אלא אורחא דמילתא נקט, שדרכם היה לעשות יום השוק ביום האיד. עוד איפשר לי לומר דכל סתם ירוד שאסור דוקא כשהוא ביום איד, דיום אידו מוכיח עליו שהמכס לע״ז, אבל ירוד דאינו קבוע ביום האיד אינו אסור מן הסתם, דאלו היה לע״ז, ביום האיד היו קובעין אותו. וא״ת ביום אידם חנויות שאינם מעוטרות היאך מותרות, דהא איסורא דלשאת ולתת עמהם מיהא איתא, כבר פירש רש״י ז״ל: דלמזבן מנייהו דבר המתקיים שרי, דסתם מוכר עצב הוא, ולא התירו כאן אלא לקנות דבר המתקיים אבל למכור אסור. ולפי מה שכתבתי (ב׳. סוד״ה נמצא) לדעת הראב״ד ז״ל שאפילו לקנות מהם אסור, משנתינו בירוד שאינו קבוע ביום איד.
וא״ת לפי מה שפירשנו משנתינו, אי בירוד שביום אידם, מאי שנא חנויות המעוטרות דנקט משום דשקיל מניה (מקצא) [מיכסא] לע״ז ונמצא מהנה לע״ז, לומר כל היכי דשקילי מיניה גוי מיכסא אסור, דהא ביום אידו כיון דקא רווח דשקיל מיכסא ואיהו לא מזבין מידי מדידיה דלצטער, אזיל ומודה. ויש לומר, דחנויות שאינם מעוטרות לא שקיל מנייהו מיכסא אפילו שום אדם, ואי נמי שקיל איכא למימר דהאי לפני דלפני הוא, דכיון דההיא הנאה לא מטי מיד ישראל ליד גוי דשקיל מכסא לית לן בה (כנ״ל) [כלל], אבל כי הוי מכסא לע״ז אסור הוא מטעמא אחרינא דמהני לע״ז אסור.
ונראה לי עוד, דהא דאמר דשאינם מעוטרות מותרות, דוקא כשיש שם מעוטרות ושאינם מעוטרות, דמעוטרות מוכיחות על שאינם מעוטרות דלא שקלי מנייהו מיכסא, אבל היכא דאין שם מעוטרות כלל כלן אסורות, דסתם ירודין של גויים לע״ז הן, עד דידעינן שניתנה אותה מלכות או מדינה לצורך הנאתן כדגרסינן בתוספתא (פ״א ה״ג), והראיה, מדתניא (בשמעתין) הנושא והנותן בירוד של גויים בהמה תעקר וכו׳, ותניא הולכין לירוד של גויים ולוקחין מהם בהמה שדות וכרמים, ואלמא סתם ירוד לע״ז הוא, דהא לא הזכירו הכא מעוטרות ושאינם מעוטרות, ואסור לישא וליתן עמהם משום דחיישינן דילמא שקילי מניה מכסא לע״ז.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ עיר ש״ש בה ע״ז – פי׳ שעובדין אותה באותו היום כדפרש״י ז״ל והיו בה חנויו׳ מעוטרות ושאינו מעוטרות נותנין מכס לע״ז הקונה מהן זה היה מעשה בבית שאן ואמרו המעוטרות אסורות דמהני לע״ז ושאינן מעוטרות מותרות פי׳ וסיפא פשיטא דמותרות אלא דאיידי דקתני מעוטרות אסורות תנא נמי דשאינן מעוטרות מותרות אי נמי אשמועינן דלא גזרינן הני אטו הני אי נמי שלא הותרו שאינן מעוטרות אלא כשיש שם מעוטרות ואי לא אף שאינן מעוטרות אסורות דכיון דיריד ע״ז הוא מסתמא יהבי מיכסא והכי משמע בברייתא בגמרא דאין הולכין ליריד של גוים וכי תימא נהי דלא יהיב מיכסא בשאינן מעוטרות אמאי מותרות כיון דיום אידם הוא ואית בה ע״ז מי גרע מיום אידם של גוים שאסור לשאת ולתת עמהם ואיכא למימר כיון שאותן חנויות שאינן מעוטרות אתו הכא מעלמא ולא עבדי איד בהדיהו ובגמ׳ מפרש בזה טעם אחר.
בד״ה עיר שיש בה עבודת כוכבים כו׳ משמע שחזר בו רש״י ממה שהיה מפרש לעיל דלשאת ולתת היינו מקח וממכר כו׳ עכ״ל צ״ע ממה חזר בו רש״י דכפירושו לעיל דמתני׳ איירי בכל ענין בין בממכר בין במקח דהיינו בממכר אוסר בדבר המתקיים ובדבר שאין מתקיים מותר כדתניא לעיל בברייתא ובמקח אסור בדבר שאין מתקיים דמתאוה למוכרו כפרש״י לעיל אבל דבר המתקיים מותר לקנות ממנו כך פרש״י גם בשמעתין וכ״כ הרא״ש והר״ן דכפירושו לעיל כך פירושו כאן ואם נאמר שהתוס׳ הבינו מלשון רש״י הכא שכתב דסתם מוכר עצב הוא שלא היה כתוב בפרש״י כמו שהוא לפנינו דדבר המתקיים שרי אלא דדבר שאינו מתקיים נמי שרי מה״ט דסתם מוכר עצב הוא דהשתא ע״כ מתני׳ דאסיר לשאת ולתת בממכר לחוד מיירי וא״כ הך ברייתא דאין לוקחין מהן דבר שאין מתקיים מתפרש גם לפרש״י היינו קבלת דורון כמו שפירש ר״ת לעיל וא״כ מאי קשיא להו ומיהו קשיא אי ביום אידו כו׳ היאך לוקחין מהן כו׳ ונראה לומר שהם הבינו לעיל מפרש״י דמקח אסור בין בדבר שאין מתקיים ובין בדבר המתקיים ולא נקט בברייתא לעיל אין לוקחין דבר שאין מתקיים אלא משום התירא דמוכרין דבר שאין מתקיים והשתא שפיר איירי מתני׳ בין בממכר ובין במקח ובדבר המתקיים אבל בשמעתין שפירש רש״י דדבר המתקיים שרי במקח וא״כ כיון דמתני׳ דאסור לשאת ולתת איירי בממכר ובדבר המתקיים כדקתני לעיל בברייתא כשאמרו אסור לשאת ולתת לא אסרו אלא בדבר המתקיים כו׳ ע״כ דמתניתין לא איירי במקח דשרי בדבר המתקיים דלא ניחא להו למימר דמתני׳ לצדדין קתני בממכר בדבר המתקיים דוקא ובמקח דוקא בדבר שאין מתקיים ודו״ק היטב:
בא״ד חד פיתא ועלה כו׳ אמרינן בירושלמי כו׳ גלוסקין מימיך כו׳ עכ״ל משום דר״ח גרס פרתא וי״ג [ביתא] כמ״ש הרא״ש דהוי דבר המתקיים הוצרכו להביא מן הירושלמי דגרס׳ שלנו פיתא נכונה היא והוי דבר שאין מתקיים וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה עיר שיש בה עבודה זרה, והיו בה חנויות מעוטרות לשם עבודה זרה, ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים: המעוטרותאסורות בקנייה מהן, משום שהן עשויות לעבודה זרה זו, ושאינן מעוטרותמותרות.
MISHNA: With regard to a city in which idol worship is practiced and in which there are stores that are adorned for the sake of idol worship and there are others that are not adorned, this was in fact an incident that occurred in Beit She’an, and the Sages said: With regard to the adorned shops, it is prohibited to buy from them, but in the case of those that are not adorned it is permitted.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילתוספות ר׳ אלחנןאור זרועתוספות רי״דתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רשב״לרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מְעוּטָּרוֹת בְּוֶורֶד וַהֲדַס דְּקָא מִתְהֲנֵי מֵרֵיחָא אֲבָל מְעוּטָּרוֹת בְּפֵירוֹת מוּתָּרוֹת מַאי טַעְמָא דְּאָמַר קְרָא {דברים י״ג:י״ח} לֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם נֶהֱנֶה הוּא דְּאָסוּר

GEMARA: Rabbi Shimon ben Lakish says: They taught that buying is prohibited only in the case of stores that are adorned with roses and myrtle, as one derives benefit from their smell and they serve as offerings to objects of idol worship. But with regard to stores that are adorned with fruit, it is permitted to buy from them. What is the reason that they are permitted? As the verse states: “And there shall cleave nothing dedicated to your hand” (Deuteronomy 13:18), i.e., the items dedicated to idol worship. From here it is derived that it is prohibited to derive benefit from idol worship,
רי״ףרש״יתוספותתוספות ר׳ אלחנןאור זרוערמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ בוורד והדס – של תקרובת עבודת כוכבים והוא סימן להם שחנויות הללו של עבודת כוכבים הן.
דקא מתהני מריחא – וורד והדס דרך לשטחן לפני עבודת כוכבים ואסורין משום תקרובת עבודה כוכבים.
אבל בפירות – מותרין ליקח מהן ואף על גב דמטיא הנאה לעבודת כוכבים בהנך זביני לית לן בה כדמפרש במהנה מותר.
אלא בוורד והדס דקמתהני מריחא – הקשה ר״ת מ״ש מבת תיהא דאמרינן לקמן פ״ב (דף סו:) דשרי משום דריחא לאו מילתא היא ותירץ דשאני וורד והדס דעיקרייהו לריחא קיימי והוי כמו קטורת דאף לאחר שנעשית מצותו נהי שאין מועלין בו איסורא מיהא איכא ואפילו לא הוי עיקרייהו לריחא שמא יש לאסור דהא דאמרינן (פסחים דף כד:) כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן מכל מקום איסורא מיהא איכא ושמא בעבודת כוכבים אפילו ללקות נמי לקי מידי דהוה אכלאי הכרם דלוקין עליהם אף שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיבא בהו אכילה ובעבודת כוכבים נמי לא כתיב בה אכילה באורייתא אלא בדברי קבלה (תהלים קו) ויאכלו מזבחי מתים ואע״ג דכתיב (דברים לב) אשר חלב זבחימו יאכלו מכל מקום לא הוזכר אכילה אצל איסור רק בדברי קבלה דאיתקש זבח למת ויאכלו מזבחי מתים כדאיתא פרק אין מעמידין (לקמן דף כט:) ואפילו אם תמצא לומר דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא אבל בת תיהא אע״ג דביין נסך מיירי דכעין איסור עבודת כוכבים החמירו בו התם ליכא הנאה כי אדרבה חוזק היין נכנס בחוטמו ומזיקו וטעם האוסר לאו משום הנאת הריח אלא משום דחשיב ליה כשתייה שהריח נכנס בגופו והוא חזק ביותר ואפילו את״ל דשתיה גסה מותרת באיסור הנאה הכא כיון דאם היה שותה היין עצמו לא היתה לו שתייה גסה יש לאסור הריח הדומה לממש אע״פ שאינו נהנה [וע׳ תוס׳ לקמן סו: ד״ה אביי].
אבל מעוטרות בפירות מותרות – ולרבי יוחנן שאינן מעוטרות מיהא מותרות וא״ת לקמן פרק אין מעמידין (עבודה זרה לג.) דתני ישראל ההולך ליריד דמעות הנמצאים בידו בחזרה אסורין דאימר עבודת כוכבים זבין ומסיק דאי גלימא זבין הכא הוה מזבין ליה כלומר ולא היה הולך שם באיסור משמע שאינו יכול לילך לשם כי אם באיסור ואמאי הוה לן (למיתני) בההיא דחנויות שאינן מעוטרות לדבר איסור ויש לומר דהתם מיירי בשכל חנויות העיר מעוטרות לדבר איסור לרשב״ל בוורד והדס ולרבי יוחנן מיהא בפירות אי נמי הך ברייתא דלקמן מיירי ביריד שלוקחין מכס מכל מקום שאינו רוצה להניח עטרה ואתיא כרבי נתן דבסמוך דאסר בין נהנה בין מהנה ואם תאמר לקמן בברייתא (דף יג.) אמאי לא תלי דזבן מבעה״ב שאינו קבוע דשרי לכולי עלמא למזבן מיניה כל דבר אף פיתא וסנדל כדמשמע לקמן בשמעתין ויש לומר דהתם בברייתא מיירי בישראל תגר דלעולם שקלי מיכסא או מן הלוקח או מן המוכר.
בוורד של הדס דקא מתהני מריחא – וא״ת והא רבא [ס״ל] בפ׳ בתרא (דף סו:) דריחא לאו מילתא היא, וי״ל הני מילי כגון פת חמה וחבית פתוחה וכגון בת תיהא דאין עשויין עיקרם לריח, אבל הכא וורד והדס עיקרייהו לריחא עבידי׳, וכן קטורת מועלין קודם שנעשית מצוותו ואחר כך דלית ביה מעילה אית ביה איסורא דעיקר הנאתו לריח עשוי, רבי׳ יעקב.⁠1 ועוד יש להוסיף דאפי׳ וורד והדס2 עבידי לריחא היה אסור דהאיכא הנאה בריח דידהו וכיון דאיכא הנאה כל הנאת הע״ז אסורה, ואע״ג דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן (פסחים כד:), איסורא מיהא איכא, אם לא לצורך חולה שאין בו סכנה, דבההוא קאמר בפ׳ כל שעה (שם דף כה:) מידי דרך הנאתו קא עבידנא, אבל בעלמא משמע מילקא הוא דאין לוקין איסורא מיהא איכא, ואמרינן נמי התם הניח חלב חי של שור הנסקל על גבי מכתו פטור, דמשמע פטור אבל אסור.⁠3 ועוד דאמר התם הכל מודים בכלאים שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן מאי טעמא לא כתיב בהו אכילה, ובאיסור הנאת ע״ז נמי לא כתיב אכילה באורייתא אלא לא ידבק בידך מאומה מן החרם כתיב בתורה במילי ודע״ז כת׳ (תהילים ק״ו) ויאכלו זבחי מתים בדברי קבלה4 דכת׳,⁠5 וראוי ללקות עליו שלא כדרך הנאה כמו על כלאים לפי הכת׳ בתורה,⁠6 והאי דאיכא מאן דשרי בת תיהא ישראל בדגוי ואע״ג דכעין איסור ע״ז מחמירינן בסתם יינם7 היינו משום דליכא הנאה התם8 כדפרישית בכונסה, אלא משום שתי׳ היה ראוי לאסור, אי הוי ריחא דידיה מילתא הואיל ויש ריח חזק ביותר דומה כאילו נכנס הממש לתוך גופו ולכך אוסר מי שאוסר, כי י״ל שתיה גסה אסרו חכמים באיסור הנאה כיון שהוא דבר הראוי לשתיה, ואי נמי הויא שתיה גסה מותרת בהם,⁠9 יש לאסור בת תיהא, כיון שיחשב הריח שלה כממש, שכיון שהשתיה של יין זה אסורא לזה האדם המריח ואם היה שותה עכשיו לא היתה שתיה גסה יש לאסור הריח הדומה לממש כמו השתיה עצמה מדרבנן לכל הפחות אעפ״י שאינו נהנה בריח ובשתיה נהנה, ותדע דמשום דחשיבי ליה כממש הוא שאוסר מדאסר מהאי טעמא [פת] שעל גבי פי חבית של תרומה כי למה יש לאסור הפת אלא א״כ יחשב כאילו נכנס בה הממש של תרומה. אפילו את״ל כמו יאכלו זבחי מתים יש להתיר מן התורה בתקרובת ע״ז שלא כדרך הנאתן כאילו כתיב בתורה,⁠10 מ״מ יש לאסור שלא כדרך הנאתן מדרבנן כדפרישית:
אבל מעוטרות בפירות מותרות – ותימה דאמר בפ״ב (דף לג.) גמרא ההולכים לתרפות, ישראל ההולך ליריד של גוים בהליכה מותר בחזירה אסור, ומפרש התם דתלינן דע״ז זבין דאי חמרא או גלימא זבין הכא הוה מזבין ליה, פי׳ ולא היה עובר ללכת ליריד, אלמא משמע דודאי עשה עבירה בהליכתו ליריד.⁠11 והכא שרינן מעוטרות בפירות לריש לקיש, ולר׳ יוחנן נמי שרינן שאינן מעוטרות כלל כדקתני במתני׳. וי״ל דלקמן מיירי כגון שכל החנויות (מותרות) [מעוטרות] כהני דמתני׳ לר׳ יוחנן בפירות ולריש לקיש בוורד והדס דווקא. ועוד י״ל לריש לקיש דקסבר דפלוגתא היא בסמוך, וברייתא דלקמן כר׳ נתן דאסר בסמוך בין נהנה בין מהנה,⁠12 מ״ר. ומ״מ תימ׳ לי דהא בסמוך13 תניא הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהם בהמות עבדים ושפחות ומוקי ר׳ יוחנן בסמוך בלוקח מבעל הבית דלא שקלי מיניה מיכסא בלוקח מבעל הבית קבוע, מ״מ בעל הבית שאינו קבוע שרי לכ״ע כדלקמן בסוף שמעתא,⁠14 וא״כ אמאי לא תלינן שאותו ישראל שהלך ליריד הלך לדברי היתר, ובסמוך משמע דלאו דוקא מתיר בהמה עבדים קרקע ואפי׳ פיתא וסנדלא, שאין נראה לומר שכל היריד מעוטר לגמרי ואין בו מקום לתלות בהיתר כמו בעל הבית שאינו קבוע.⁠15 ונ״ל דמיירי לקמן בפ״ב כגון שידוע לנו שהלך לשם למכור שום דבר והביא מעות כדקאמר דחמרא זבין או ע״ז, ולהוליך שם למכור לא שרינן כי אם לקנות דווקא דמשום מיעוטייהו שרי כדלקמן בשמעתין.⁠16 ומיהו תימה לי דבהא ברייתא [בשמעתין] אסר נושא ונותן בשוק של ע״ז משמע בין לקיחה בין מכירה, וקתני נמי מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח, וסתם מעות משמע שמכר שום חפץ ולקח בו מעות ואסורין, ואעפ״י שידוע שאינן דמי ע״ז דומיא דבהמה ופירות כסות וכלים דלא אסרינן אלא משום טעמא דנהנה מהנה, ולקמן משמע דלא אסר אלא משום דאמרינן דע״ז זבין וצ״ע.⁠17
1. וכה״ק ותי׳ תוס׳ בד״ה אלא והתרומה סי׳ קלו רמב״ן רשב״א ריטב״א ור״ן ומאירי.
2. צ״ל לא היו עבידי לריחא (מ״ק).
3. וכ״כ תוס׳, והרמב״ן רשב״א ריטב״א ר״ן בקידושין נו, ב והרא״ש ריש פ״ב דפסחים, ודלא כהתוס׳ בקידושין שם ד״ה המקדש והמרדכי פסחים סי׳ תקמה דסברי דשלא כדרכן שרי בהנאה. וע״ע משל״מ בפ״ה מה׳ יסודי התורה ה״ח וכפו״ת סוכה לה, א. והנה צ״ע לרמב״ן ודעימיה דתי׳ כתי׳ ר״ת ומותר לפי״ז להריח בת תיהא מכיון ואין עשוי לריח, ומאידך ס״ל דאף שלא כדרכן אסור ליהנות וכשיטת רבינו, וצ״ע.
4. נדצ״ל הוא דכתיב.
5. וכ״כ תוס׳ בד״ה אלא, אכן תוס׳ בב״ק עב, ב ד״ה דאי ובשיטמ״ק שם עא, ב, כ׳ דהוי דרשא גמורה מה״ת אולם דוקא לענין אכילה ולא לענין הנאה וכ״כ הרשב״א בקידושין נז, ב ע״ש. ודעת הרמב״ן ריטב״א ור״ן בקידושין שם דהוי הקישא בין לאכילה ובין להנאה מה״ת. וע״ע במשל״מ פ״ה ה״ח מיסודי התורה. והנה בגליון הש״ס הק׳ על תוס׳ דלפי האמת מקור האיסור של תקרובת לא כתיבא בתורה כלל ואינו אלא מקרא דדברי קבלה ויאכלו זבחי מתים, ובההוא קרא הא כתיב אכילה ע״ש, אכן דעת התוס׳ מבואר היטב לפי מש״כ רבינו דילפינן לה מקרא דלא ידבק בידך מאומה וגו׳ ובהאי קרא לא מוזכר אכילה, (ומש״כ המו״ל הראשון להגיה בד״ר אינו לפי הגירסא שלפנינו) וכשיטת הרמב״ם בפ״ז מה׳ ע״ז ה״ב ובספר המצוות ל״ת קצד וע״ע בקה״י סי׳ ו אות ב. ודעת הרמב״ן בספר המצוות ל״ת קצד דילפינן מקרא דואכלת מזבחו (שמות לד טו) וע״ע בפירוש הרמב״ן על התורה שם, והקישא הוצרך לאיסור הנאה, א״נ דהוי גילויי מילתא לקרא שאיסורו אף בהנאה ע״ש.
6. ודלא כהרמב״ם בפי״ד מה׳ מאכלות אסורות ה״י דכ׳ שאינו לוקה ע״ש. ועי׳ בחידושי מהרי״ש דכ׳ בדעת הרמב״ם דס״ל דכיון דמקרא דויאכלו זבחי מתים נפיק איסורא דתקרובת מש״ה בעי דרך אכילה ע״ש, ודבריו צ״ע דלהדיא כ׳ הרמב״ם בפ״ז מה׳ ע״ז ה״ב דילפינן לה מקרא דלא ידבק בידך והתם לא כתיב אכילה. והנה בקה״י סו״ס ו כ׳ לדון לפי מש״כ הרמב״ם בפי״א ממאכ״א ה״א וה״ב דבאיסורי ע״ז חייבים עליו בכ״ש וידוע מש״כ המהרש״ל בשבועות כג, ב דהיכי דמשהו אסור ה״ה בשלא כדרך הנאה. דלפי״ז הכא בע״ז דחייבים עליו בכ״ש ה״ה בשלכדה״נ ע״ש, וכבר קדם לו בזה המשל״מ בפ״ה מה׳ שבועות ה״ה ע״ש. וכ״ז צ״ע מדברי הרמב״ם בפי״ד ממאכ״א ה״י דכ׳ דאין לוקין באיסורי ע״ז בשלא כדרך וצ״ע.
7. עי׳ בתוס׳ שכ׳ דאיירי התם ביין נסך, והתרומה סי׳ קלו העמידם בתרוייהו ע״ש.
8. ובתוס׳ ביארו דחוזק היין נכנס בחוטמו ומזיקו וע״ע תוס׳ לקמן סו, ב ד״ה אביי.
9. עי׳ משל״מ פ״ה מה׳ יסוה״ת ה״ח.
10. בביאור דבריו יתכן לומר עפ״י מש״כ השעה״מ בפ״ה מאישות ה״א בדעת הרמב״ם דס״ל דאיסור תקרובת נלמד מקרא דלא ידבק, דקשה מהא דדף כט, ב דילפי׳ איסור תקרובת מקרא דיאכלו זבחי מתים דהוקש למת, ותי׳ דהוצרך להיקשא לגילויי מילתא דקרא דלא ידבק קאי על תקרובת, דבלא הקישא הו״א דקאי לגבי עיר הנדחת ע״ש, (וכיון לזה החזו״א הובא דבריו בקה״י סי׳ ו). ולפי״ז י״ל דהא דכ׳ רבינו ואפי׳ את״ל כמו יאכלו מזבחי מתים וכו׳ כאילו כתיב בקרא. דר״ל מאחר וצריך להיקשא לגלויי מילתא והרי הוא כאילו כתיב בקרא לשון אכילה וא״כ יש להתיר שלא כדה״נ.
11. עי׳ בהתרומה סוס״י קלו דביאר האיסור בהליכה ליריד דהיינו משום דעבר על דברי חכמים דאסרי לשאת ולתת ביום אידם. אכן טעם זה ניחא לדעת הגאונים ודעימיה דסברי דאסור לקנות ולמכור מהם כל דבר ביום אידם, אבל לשיטת רש״י דמותר לקנות מהם דבר המתקיים צ״ע איזה איסור עובר בהליכתו ליריד, ואמנם למה דמסיק רבינו דהתם איירי בלמכור ל״ק מידי, אבל לשיטת ר״ת דסובר דאף למכור מותר בדבר שלאו בר תקרובת צ״ע האיסור בהליכה ליריד. וי״ל עפ״י מה שכ׳ הראשונים (ראה לעיל ציון 388) דאסור ללכת ליריד ביום אידם (ואף אם נמשך כמה ימים לאח״מ) משום דע״י שמתאספים ובאים ליריד הע״ז מתחשבא בכך ויש בזה עילוי לע״ז, ורק לקנות מהם דברים שמימעטי בהכי מותר דאין בזה עילוי לע״ז, ולפי״ז הכא דאיירי בלמכור להם למה דמסיק רבינו, שפיר איכא איסור ללכת ליריד.
12. וכה״ק ותי׳ תוס׳ ד״ה אבל והר״ש משאנץ.
13. יג, א.
14. שם בע״ב.
15. וכה״ק תוס׳ הר״ש משאנץ והתרומה (שם), ועי׳ בלח״ס ובחי׳ מהרי״ש דנתקשו טובא בדברי התוס׳ דהלא התם איירי בהלך למכור ומה שייך להק׳ דניתלי בקנה מבעה״ב שאינו קבוע, ותי׳ דכוונת התוס׳ להקשות מנלן דהלך לשם באיסור למכור, דילמא דהלך לשם בהיתר לקנות מבעה״ב שאינו קבוע, ואגב אורחיה זבין נמי גלימא ע״ש, וכ״כ המהר״ם בדעת התוס׳. ואמנם רבינו והר״ש משאנץ דתי׳ כן, דקדקו בלשונם במש״כ שידוע לנו שהלך לשם למכור וכו׳, והיינו דלא תימא שהלך שם לקנות אלא דאיירי שידוע לנו דהלך שם למכור בדוקא.
16. וכ״כ הר״ש משאנץ והתרומה, ועי׳ בהתרומה דהק׳ דילמא הלך למכור שם דבר שאין מתקים דמותר, ותי׳ דרוב מו״מ לא הוי בדבר שאין מתקיים, ע״ש עוד. והנה לפי מש״כ הראשונים בשם ר״ה גאון (ראה לעיל הע׳ 388) דמותר לקנות ביריד ביום אידם משום דהוי דבר האבד וה״ה דמותר למכור דבר האבד, אין מקום לתי׳ רבינו ודעימיה. ואפשר דלא הוי רוב מו״מ בדבר האבד ולא תלינן בהכי וכתי׳ התרומה הנ״ל. ועוד יש ליישב לפי מה שתי׳ תוס׳ והר״ש משאנץ דהתם איירי בישראל תגר דלעולם שקלי מיכסא ע״ש, ולפי״ז מיושב שפיר דבמקום דשקלי מיכסא ליכא להיתרא דדבר האבד וכמבואר בדבריהם שם דרק במקום דליכא רווחא לגבי דידהו שרי משום דבר האבד.
17. עי׳ בתוס׳ לקמן יג, א ד״ה מעות דהק׳ כן בשם רבינו וע״ש מה שתי׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמר ר״ל לא שנוא אלא מעוטרותב דקמתהני בורד והדס מריחא. וכה״ג מי אסור והא לא מיכוין ואפילו בדאפשרג שרי כדקי״ל בפסחים.⁠ד וי״ל דילמא איידי דמיעכב (התם) לישא וליתן מיכוין ולאו אדעתיה.⁠ה א״נ ר״ל לית ליה דבר שאין מתכוין מותר למתני׳ דמוקי לה כרבנןו דפליגי עליה דר״ש בדבר שאין מתכוין.
א. א: שאנו.
ב. מעוטרות, החנויות מעוטרות בוורד והדס, של תקרובת עכו״ם.
ג. בדאפשר, לו ליבדל ולא נבדל, ולא מיכון, שרי.
ד. פסחים כה, ב.
ה. וכן ברשב״א ובחידושי הר״ן, ובמאירי (ריש עמ׳ 27).
ו. כרבנן, היינו כרבי יהודה (פסחים שם) דלאיכא דאמרי באפשר ולא מיכוין היינו פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון, דלר״י אסור ולר״ש מותר. וריש לקיש פירש מתניתין דכאן כרבי יהודה.
גמרא: אמר רשב״ל לא שאנו אלא מעוטרות בוורד והדס. שהן נויי ע״ז ומתהני מריחא דע״ז. דאע״פ שאין מתכוין, וקיימא לן (פסחים כו:) דאיפשר ולא קא מתכוין שרי, חיישינן דילמא מתוך טרדתו במשא ומתן יתכוין להריח ולאו אדעתיה. ואע״ג דריחא לאו מילתא היא כדקאמר לקמן (עבודה זרה סו:) בבת תיהא, הני מילי גבי יין דלאו לריחא עביד, אבל ורד והדס לריחא עבידי ודרך הוא זה ואסור, וכדאמר רבא בפרק כל שעה (פסחים כה:) גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו.
נהנה אסור מהנה מותר. קשה לי, וכי לית ליה לריש לקיש מתניתין דקתני אסור לשאת ולתת עמהם להשאילן ולהלוותן ולפורען, וכולהו הא ליתנהו אלא משום דקא מרווח להו ואזיל ומקריב ממאי דזבין להו, אי נמי דאזילי ומודו, וריש לקיש גופיה הא קא מודה לעיל (עבודה זרה ו:) דביום אידו אם נשא ונתן אסור, וכדתניא בברייתא, ואם מהניא בכלל העם אסור דילמא אזלי ומקרבי, מהנה לכומריה בדבר שודאין מקריבין לא כל שכן. ויש לומר דסבר ריש לקיש דהכא לפני דלפני הוא, דהנאת המכס לא מטיא (לישראל לע״ז דלכומרים) [מיד הישראל ליד הכומרים], דאיהו בהדי תגר הוא דקא זבין ומזבין, וע״ז מידיה דתגר הוא דשקלה, הילכך לפני דלפני הוא, ומשום דמהנה לע״ז נמי מותר, דקסבר נהנה אסור מהנה מותר. ור׳ יוחנן סבר אע״ג דלפני דלפני הוא, ולא מפקדי אלפני דלפני, וכדאמר לקמן (עבודה זרה יד.) גבי חבילה של לבונה, התם הוא דלא ידעי בבירור דאזיל ומזבין לאחר, ולפני דלפני דאינו בריא אלא ספק שרי, אבל הכא משום ודאי מהנה לע״ז נגעו בה, וקל וחומר הדברים, ומה נהנה אסור מהנה לא כל שכן, כן נראה לי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא אמר ריש לקיש לא שנו אלא מעוטרות בורד והדס – פי׳ דהוי נוי ע״ז או משמשין שלה ואסורין בהנאה וקא מתהני מריחא פי׳ ואע״ג דריחא לאו מילתא היא אפי׳ באיסורי הנאה ואפי׳ ביין נסך כדאמרינן לקמן גבי בת תיהא הני מילי במידי דלא עביד לריחא אבל בהני דלריחא עבידי ניחא דידהו כאכילה דאידך ואסור וכדאמרינן התם בהנאה הנאה לו לאדם בעל כרחו דהיכא דקא מיכוין ואיתהני מינה אסור משום ריחא דקטורת תועבה משום דההיא לריחא עביד וכי תימא והא הכא לא מיכוין לריחא ולא מתהני מינה וקיימא לן התם דאפילו אפשר ולא קא מיכוין שרי איכא למימר דהתם היא דרך העברה ושרינן ליה אפי׳ לכתחילה אבל הכא דנסיב ויתיב התם חיישינן מתוך עברתו שם דמיכוין ומתהני ולכך לא שרינן ליה לכתחילה מכל מקום הדס של ערלה מותר להריח שאין ערלה נוהגת בו אבל אתרוג של ערל אסור דהא נמי לריחא עביד וקא מתהני מפירא.
אבל בפירות מותרות – פי׳ כיון דלא מתהני מינייהו אף על גב דמהני לע״ז דיהיב ליה מיכסא מותר מאי טעמא דאמר קרא לא ידבק בידך מאומה מן החרם נהנה הוא דאסור מהנה מותר מסתברא לפרושי לאו למימרא דס״ל לר״ל דכל מהני לע״ז יהא מותר דהא ודאי אפילו רוצה בקיומו אסור ואלמא אמרינן בפרק השוכר והא שויק רוחא לע״ז דאלמא מילתא דפשיטא היא דמהני אסור אלא הכי קאמר דמהני כי האי גוונא דהוי מילתא דלא מינכר ומבזה בו לע״ז שפודה בו עצמו שלא יניח עבוד׳ שלו כמתני׳ דבסמוך שרי דכי אמרינן דסרך עבודה זרה אסור היינו במתהנה ממנה כדכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם אפי׳ מידי דלא הוי הנאה ממש אבל במתני׳ לא חיישינן לאיסתרוכי וכל כי האי גוונא דהוי גריעותא לע״ז שרי ורבי יוחנן סבר דק״ו הוו דבנהנה אמרה תורה כל מאומה אע״ג דממעט לע״ז כל שכן במהנה שרוצה בקיומה שאסור בכל ענין ואפי׳ בכי האי גוונא ד״ת והלכתא כרבי יוחנן.
אמר רשב״ל לא שנו אלא שמעוטרות בורד והדס דקא מתהני מריחא – וא״ת דהא לא קא מכוין וקיי״ל בפ׳ כל שעה [ד׳ כ״ה] דכל דלא מכוין אפי׳ אפשר שרי י״ל חיישינן דילמא מתוך טרדתו לישא וליתן מכוין ולאו אדעתי׳. וא״ת עוד כי מכוין מאי הוי והא קיי״ל כרבא דאמר לקמן בפרק השוכר [ד׳ ס״ה] גבי בת תיהא ריחא לאו מילתא י״ל הני מילי גבי יין דלאו לריחא קא עביד. אבל וורד והדס דלריחא קא עביד. ריחא בכה״ג מילתא היא וכדאמר רבא בפ׳ כל שעה [שם] גבי הנאה הבאה לו לאדם בע״כ. וא״ת חנויות שאינן מעוטרות למה מותרות נהי דלא שקיל מניהו מכסא לע״ז מ״מ הו״ל נושא ונותן ביום אידם. תי׳ רש״י ז״ל דליקח מהם דבר המתקיים מותר דסתם מוכר עצב הוא. וק׳ לדבריו דהא אמרי׳ בסוגין דר׳ ירמי׳ זבין פיתא ובודאי כשהפלטרין מוכרין פיתן אינם עצבין אלא שמחין. אלא דאפשר דלא פלוג רבנן בדברים המתקיימים דכיון דברובן מוכר עצב. התירו מיעוטן אע״פ ששמח במכירתן. וכבר כתבנו למעלה שד׳ הגאונים עיקר דדבר המתקיים קתני אסור ליקח ביום אידם ולפ״ז קשיא שמעתין לכך פי׳ דמתניתין הכי קתני וכו׳ עד וכ״כ רבינו האי גאון ז״ל בתשובה. וככתוב בפירוש הר״ן להרי״ף עיי״ש):
תוס׳ ד״ה אלא וכו׳ ושמא בעבודת כוכבים אפילו ללקות. עיין לקמן דף מג ע״ב תוס׳ ד״ה אמרו לו ודף מח ע״ב תוס׳ ד״ה לא:
בא״ד לא כתיב בה אכילה באורייתא. לא זכיתי להבין דהתינח אם היה האיסור נכתב בתורה ולשון אכילה לא נזכר רק בדברי קבלה אבל האמת הא בדאורייתא לא כתיב האיסור כלל רק בקרא דדברי קבלה ויאכלו זבחי מתים ובההוא קרא הא כתיב אכילה א״כ לא נזכר שום איסור רק בלשון אכילה וצ״ע. גם קשה אמאי לא אמר בפשיטות כיון דאיתקש לזבחי מתים לגמרי איתקש ובמת אף שלא כדרכו אסור דבמת לא כתיב אכילה ואי דלא איתקש רק למה דנזכר בפסוק הא לצד זה גם דרך הנאתו לא הוי דאורייתא דהא בקרא לא נזכר ההיקש רק לענין אכילה ועיין תוס׳ ב״ק דף עא ע״ב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא אמר ר׳ שמעון בן לקיש: לא שנו שאסורות אלא חנויות שהן מעוטרות בוורד והדס, דקא מתהני מריחא [שהוא נהנה מן הריח], שפרחים אלה הרי הם תקרובת לעבודה זרה, אבל אם היו מעוטרות בפירותמותרות בקנייה מהן, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שאמר קרא [הכתוב]: ״לא ידבק בידך מאומה מן החרם״ (דברים יג, יח), נהנה הוא שאסור כלומר, אסור לו ליהנות, כדי שלא ידבק בו משהו מן העבודה הזרה,
GEMARA: Rabbi Shimon ben Lakish says: They taught that buying is prohibited only in the case of stores that are adorned with roses and myrtle, as one derives benefit from their smell and they serve as offerings to objects of idol worship. But with regard to stores that are adorned with fruit, it is permitted to buy from them. What is the reason that they are permitted? As the verse states: “And there shall cleave nothing dedicated to your hand” (Deuteronomy 13:18), i.e., the items dedicated to idol worship. From here it is derived that it is prohibited to derive benefit from idol worship,
רי״ףרש״יתוספותתוספות ר׳ אלחנןאור זרוערמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

עבודה זרה יב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים עבודה זרה יב:, עין משפט נר מצוה עבודה זרה יב: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל עבודה זרה יב:, רי"ף עבודה זרה יב: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס עבודה זרה יב:, רש"י עבודה זרה יב:, רשב"ם עבודה זרה יב:מהדורה ראשונית ע"פ כתב יד מנטובה, הקהילה היהודית 30, באדיבות המהדיר, הרב הלל גרשוני (כל הזכויות שמורות למהדיר), תוספות עבודה זרה יב:, ר"י מלוניל עבודה זרה יב: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, הרב בן ציון ברקוביץ, והרב טוביה כצמאן. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות ר׳ אלחנן עבודה זרה יב:מהדורת הרב אהרן קרויזר, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר), אור זרוע עבודה זרה יב:, תוספות רי"ד עבודה זרה יב:, תוספות רי"ד מהדורה תליתאה עבודה זרה יב:, רמב"ן עבודה זרה יב: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב חיים דוב שעוועל. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א עבודה זרה יב: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי עבודה זרה יב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א עבודה זרה יב:, ר"ן עבודה זרה יב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"א חידושי הלכות עבודה זרה יב:, גליון הש"ס לרע"א עבודה זרה יב:, בירור הלכה עבודה זרה יב:, פירוש הרב שטיינזלץ עבודה זרה יב:, אסופת מאמרים עבודה זרה יב:

Avodah Zarah 12b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Avodah Zarah 12b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Avodah Zarah 12b, R. Chananel Avodah Zarah 12b, Rif by Bavli Avodah Zarah 12b, Collected from HeArukh Avodah Zarah 12b, Rashi Avodah Zarah 12b, Rashbam Avodah Zarah 12b, Tosafot Avodah Zarah 12b, Ri MiLunel Avodah Zarah 12b, Tosefot R. Elchanan Avodah Zarah 12b, Or Zarua Avodah Zarah 12b, Tosefot Rid Avodah Zarah 12b, Tosefot Rid Third Recension Avodah Zarah 12b, Ramban Avodah Zarah 12b, Rashba Avodah Zarah 12b, Meiri Avodah Zarah 12b, Ritva Avodah Zarah 12b, Ran Avodah Zarah 12b, Maharsha Chidushei Halakhot Avodah Zarah 12b, Gilyon HaShas Avodah Zarah 12b, Beirur Halakhah Avodah Zarah 12b, Steinsaltz Commentary Avodah Zarah 12b, Collected Articles Avodah Zarah 12b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144