גדרי האיסור וההיתר בקנייה מן הגוים
ציון ה (יב, ב), ציון א–ד, ט (יג, א).
משנה. עיר שיש בה עבודה זרה והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן ואמרו חכמים: המעוטרות – אסורות ושאינן מעוטרות – מותרות.
גמרא. אמר רבי שמעון בן לקיש: לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס, דקא מתהני מריחא, אבל מעוטרות בפירות – מותרות. מאי טעמא? דאמר קרא: ״לא ידבק בידך מאומה מן החרם...״, נהנה הוא דאסור, אבל מהנה – שרי, ורבי יוחנן אמר: אפילו מעוטרות בפירות נמי אסור; קל וחומר: נהנה אסור, מהנה לא כל שכן?! מיתיבי, רבי נתן אומר: יום שעבודה זרה מנחת בו את המכס מכריזין ואומרים ׳כל מי שנוטל עטרה ויניח בראשו ובראש חמורו לכבוד עבודה זרה יניח לו את המכס, ואם לאו – אל יניח לו את המכס׳, יהודי שנמצא שם – מה יעשה? יניח – נמצא נהנה, לא יניח – נמצא מהנה! מכאן אמרו: הנושא ונותן בשוק של עבודה זרה, בהמה – תיעקר, פירות, כסות וכלים – ירקבו, מעות וכלי מתכות – יוליכם לים המלח. ואיזהו עיקור? המנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה... והא תניא: הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהם בהמה, עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהן מפני שהוא כמציל מידם... אמר לך רבי יוחנן: לעולם לא פליגי, ולא קשיא, כאן בלוקח מן התגר, דשקלי מיכסא מיניה, כאן בלוקח מבעל הבית, דלא שקלי מיכסא מיניה...
רבי יעקב זבן סנדלא, רבי ירמיה זבן פיתא. אמר ליה חד לחבריה: יתמא, עבד רבך הכי?! אמר ליה אידך: יתמא, עבד רבך הכי?! ותרוייהו מבעל הבית זבון, וכל חד וחד סבר חבראי מתגר זבן. דאמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: לא שנו אלא בלוקח מן התגר, דשקלי מיכסא מיניה, אבל בלוקח מבעל הבית, דלא שקלי מיניה מיכסא – מותר. אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: אילמלא היה רבי יוחנן הא זימנא באתרא דקא שקלי מיכסא – אפילו מבעל הבית הוה אסר. אלא אינהו היכי זבון? מבעל הבית שאינו קבוע זבון.
עיר שיש בה עבודה זרה והיו בה חניות מעוטרות ושאינן מעוטרות – המעוטרות אסור ליהנות בהן בכל מה שבתוכן, מפני שחזקתן שבגלל עבודה זרה נתעטרו, ושאינן מעוטרות – מותרות בהנייה...
...אבל גוים שאנסו ישראל וגזלו ביתו והעמידו בו עבודה זרה – דמיו מותרין, וכותב ומעלה בערכיות שלהן.
...הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהן בהמה ועבדים ושפחות בגיותן ובתים שדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכיות שלהן מפני שהוא כמציל מידן. במה דברים אמורים? בלוקח מבעל הבית שאינו נותן מכס, אבל הלוקח שם מן התגר – אסור, מפני שהוא נותן מכס והמכס לעבודה זרה, ונמצא זה מהנה עבודה זרה. עבר ולקח מן התגר, אם בהמה לקח – נושר פרסותיה מן הארכובה ולמטה, ואם כסות וכלים לקח – ירקבו. לקח מעות וכלי מתכות – יוליכם לים המלח. לקח עבד – לא מעלין ולא מורידין.
(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ט, יב–יד)
הולכים ליריד של גוים ולוקחים מהם בהמה, עבדים ושפחות ובתים ושדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהם. במה דברים אמורים? בלוקח מבעל הבית שאינו נותן מכס, אבל הלוקח שם מן התגר – אסור, מפני שהוא נותן מכס (ואף אם יניחו לו המכס אסור) והמכס לעבודה זרה. עבר ולקח בהמה – נושר פרסותיה מהארכובה ולמטה, ואם כסות וכלים לקח – ירקבו. לקח מעות וכלי מתכות – יוליכם לים המלח, לקח עבד – לא מעלין ולא מורידין.
אם המכס הוא לכומרים ואוכלים ושותים אותו ואין קונים ממנו לא תקרובת עבודה זרה ולא נוייה – מותר. הגה. וסתם יריד בזמן הזה מותר, דסתמא לאו לעבודה זרה הוא. במקום שדרך הגוים המוכרים לומר ׳ועוד פשוט לאלוה׳ – מותר לקנות ממנו, דאפשר שיתננו לעניי גוים, אבל אם מפרש בהדיא לעבודה זרה שלו, או שידוע שהוא לעבודה זרה, או שאומר ׳לקדש פלוני׳ – אסור לקנות ממנו.
(שו״ע יורה דעה קמט, ג–ד)
א. האיסור בחנויות לעומת האיסור משום יום אידם.
במשנה למדנו שעיר שיש בה עבודה זרה אסור לקנות בה מהחנויות המעוטרות, ומותר לקנות מהחנויות שאינן מעוטרות.
רש״י (ד״ה עיר) מפרש שהמשנה עוסקת ביריד שהגוים עושים ביום אידם, ולכן הוא מקשה (ד״ה שאין) כיצד ההיתר לקנות מחנויות שאינן מעוטרות מתיישב עם מה שנתבאר לעיל
(דף ב, א) שאסור לשאת ולתת עם הגוים ביום אידם כדי שלא ילכו ויודו לעבודה זרה. הוא מתרץ שמותר לקנות ביום אידם דבר המתקיים, שמן הסתם המוכר עצוב במכירתו ולא ילך להודות לעבודה זרה שלו, ועל כך מדובר במשנתנו, ועיין על חילוק זה בבירור הלכה לעיל (שם ציון א).
התוספות (ד״ה עיר) מקשים על רש״י ממה שלמדנו בהמשך הסוגיה (דף יג, ב) שרבי ירמיה היה קונה פת מן הגוים, ופת היא דבר שאינו מתקיים שהרי היא מתעפשת ונפסדת, והמוכר בוודאי שמח כשמצליח למכרה. אולם בדבריהם להלן (דף יג, ב ד״ה רבי) הם מתרצים שהפת נחשבת לדבר חשוב שרבים קופצים לקנותה, ולכן אין לגוי שמחה במכירתה.
הרשב״ם (מובא בספר התרומה סי׳ קלו) מתרץ בדומה לזה שהרווח שיוצא ממכירת הפת הוא מועט מכדי שילך המוכר להודות לעבודה זרה על מכירתה.
הרשב״א מיישב שאף על פי שיש חשש שילך ויודה לעבודה זרה לא אסרו לקנות פת שצריכים לה משום חיי נפש, ומביא לכך ראיה מן הירושלמי (הלכה ד).
הרא״ש (סי׳ יא) והר״ש משאנץ כותבים שיש שגורסים להלן ״פרתא״ ולא ״פיתא״, והרא״ש מוסיף שיש גורסים ״ביתא״, כלומר מדובר על פר או על בית שהם דברים המתקיימים ולכן אין איסור לקנותם. אולם הם דוחים גרסאות אלו משום שבירושלמי (שם) מוכח שמדובר על פת.
תלמידי רבנו יונה מקשים על עיקר סברתו של רש״י, שרק לגבי בעל הבית ניתן לומר שהוא עצב כשמוכר דבר המתקיים ולא לגבי תגרים בחנויות ששמחים על כל מה שמוכרים. אולם הרשב״א כותב שהתגרים אינם שמחים כל כך במכירת דבר שאין להם בו רווח גדול, שאם לא ימכרוהו היום ימכרוהו מחר, ורק על דבר שאינו מתקיים שמחים מאוד במכירתו, מפני שמתייראים שירקב קודם שימכר.
הראשונים מביאים את שיטת רב האי גאון החולק על רש״י וסובר שמותר לקנות ביריד של גוים אף ביום אידם מפני שמוכרים שם בזול ואולי במקום אחר לא ימצא כלל את מה שצריך, ואם כן לגבי היהודי הרי זה בבחינת דבר האבד, ואילו הגוי מפסיד מכך ונכסיו מתמעטים. עם זאת לא התירו לקנות ביריד בחנויות המעוטרות מפני שהן מעבירות מכס לעבודה זרה.
הראשונים מביאים ראיה לשיטתו מהגמרא במסכת מועד קטן (דף י, ב – יא, א), שמשווה את הדין של קנייה בחול המועד לקנייה ביריד של גוים, שבשניהם התירו משום דבר האבד. לפי זה הם כותבים שיש להתיר אף מכירה של דבר האבד ולא רק קנייה.
הר״ן (דף ד, א בדפי הרי״ף) מוסיף שההיתר משום דבר האבד נוגע רק למה שצריך לעצמו ולא למה שרוצה להרויח ממסחר, שכן הנאת רווח אינה נחשבת כדבר האבד. הריטב״א מוכיח זאת ממה שנאמר בברייתא שהולכים ליריד לקנות עבדים ושפחות, בתים ושדות, משמע שלא התירו לקנות כל דבר אלא רק מה שצריך לצרכיו הפרטיים ולא לסחורה.
לעומת זאת המאירי כותב שאין להקל בזה משום הפסד כספי, ולכן הוא מסביר את ההיתר כאן בדרך אחרת, כפי שיתבאר.
התוספות (ד״ה עיר) מביאים את דעת רבנו מאיר שסוגייתנו עוסקת ביריד הנערך בימים רגילים ולא ביום אידם, ולפי זה מובן שאין לאסור אלא בחנויות מעוטרות.
רבנו יונה כותב בדומה לכך שיש שני סוגים של ירידים. האחד שמקריבים בו לעבודה זרה, ועליו נאמר לעיל במשנה (דף יא, ב) שאסור להיכנס אליו כלל, והשני שאין מקריבים בו לעבודה זרה אך לוקחים בו מכס, ועליו נאמר במשנתנו שהאיסור חל רק על קנייה בחנויות המעוטרות.
הרמב״ן והמאירי מקשים על שיטה זו שמלשון המשנה המדברת על עיר שיש בה עבודה זרה משמע שחוגגים בה לעבודה זרה. הרמב״ן מוסיף להקשות ממה שאמרו בהמשך הסוגיה (דף יג, ב) שמותר לקנות מגוי שאינו נותן מכס מפני שממעטים אותו, ואם מדובר ביריד שאינו ביום אידם אין צריכים לטעם זה, שהרי מותר אף למכור לו. אך הוא מתרץ שלמכור להם אסור, מפני שהעבודה זרה מתכבדת ממה שמוכרים ביריד שלה.
הרמב״ן עצמו כותב פירוש נוסף, וכן כותב הר״ן (דף ג, ב בדפי הרי״ף), שמדובר על יריד המתחיל ביום אידם ונמשך עוד ימים אחדים לאחריו, ועדיין נקרא עליו שם של עבודה זרה. הם מסבירים שבחנויות המעוטרות אסור לקנות מחמת המכס ואילו בחנויות שאינן מעוטרות נמשך איסור המכירה מפני שנקרא עליו שם של עבודה זרה, והתירו רק את הקנייה שממעטת אותם.
המאירי מפרש שהמשנה שבסוגייתנו מהווה המשך למה שנאמר במשנה שלפניה, שעיר שיש מחוץ לה עבודה זרה – תוכה מותר, ועל כך אמרו במשנתנו שבכל זאת החנויות המעוטרות שבה אסורות, מפני שהכמרים באים ולוקחים מכס גם מן החנויות אשר בתוך העיר.
המאירי מביא ראיה לפירושו מהתוספתא (א, ג) שם נאמר בפירוש על יריד שנערך מחוץ לכרך שחנויות הנכללות אִתו אסורות אף בתוך הכרך, וכן משמע בירושלמי (שם) שכאשר יש עבודה זרה בתוך העיר אסור לקנות אף מחוץ לעיר אם העבודה זרה נהנית מהמכס.
הריטב״א כותב עוד שהמשנה מתיישבת לפי שיטת רבנו תם (מובא בבירור הלכה לעיל, דף ב, א ציון א) הסובר שביום אידם אסור רק למכור להם דברים הראויים לתקרובת עבודה זרה, ואין איסור בדברים שאינם באים לתקרובת. לפי זה מובן שאף שמדובר ביום אידם אין איסור אלא בחנויות המעוטרות ומצד המכס.
ב. טעם האיסור בחנויות המעוטרות.
לדעת רבי יוחנן שהלכה כמותו איסור הקנייה בחנויות המעוטרות הוא מפני שמהנה לעבודה זרה, שכן נוטלים מהן מכס לעבודה זרה.
רש״י (ד״ה והיו בה) וראשונים נוספים מפרשים שהעיטור מהווה סימן שנוטלים מכס מחנות זו.
הרשב״א, הריטב״א והמאירי כותבים שכאשר כל החנויות אינן מעוטרות – אסור לקנות מכולן מפני שמסתבר שכולן נותנות מכס לעבודה זרה, ורק כשיש חלק שמעוטרות וחלק שאינן מעוטרות ניכר שאלו שאינן מעוטרות אינן נותנות מכס. הם מוכיחים כדבריהם מלשון הברייתא שאוסרת את הקנייה ביריד של גוים מפני תשלום המכס ואינה מחלקת בין חנויות מעוטרות לשאינן מעוטרות.
לעומת זאת, מדברי הרמב״ם בהלכה יב עולה שהאיסור בחנויות המעוטרות אינו קשור למכס או ליום אידם אלא לכך שבעיר של עבודה זרה מייפים את החנויות בנוי לכבוד העבודה זרה, לכן כל מה שיש בהן אסור בהנאה, וכן הוא כותב בפירושו למשנה. דברי הרמב״ם נראים מבוססים על המשנה כפשוטה מבלי להתחשב במחלוקת של רבי יוחנן וריש לקיש, ורק בהלכה יד הוא כותב הלכה נוספת לגבי יריד של גוים שאסור לקנות בו מן התגר מפני שהוא נותן מכס לעבודה זרה ונמצא מהנה אותה, וזה כדברי רבי יוחנן.
ההבדל בין ההלכות הוא שבהלכה יב מדובר בחנויות שניכר שעשו בהן עיטור של נוי לעבודה זרה ולכן כל מה שבתוכן אסור בהנאה, בעוד שבהלכה יד מדובר על דברים שאין עליהם שום היכר של עבודה זרה ולכן אין איסור לקנותם אלא כשמהנה את העבודה זרה על ידי המכס.
מדברי הרמב״ם מבואר עוד שהאיסור בקנייה מהיריד הוא רק מחמת המכס, ומזה נראה שאין מדובר ביום אידם, ולכן אין איסור מצד משא ומתן.
השלחן ערוך כותב כרמב״ם שאסור לקנות ביריד ממי שלוקחים ממנו מכס לעבודה זרה, אך אינו מביא את החילוק בין חנויות מעוטרות לבין אלה שאינן מעוטרות. אולי ניתן להסיק מכך שבעניין זה אין הוא מפרש כרמב״ם שהאיסור בחנויות מעוטרות הוא מצד ההנאה מעבודה זרה אלא מצד שנוטלים מהן מכס, וכשנוטלים מכס מכולן אין שום חילוק בין חנויות מעוטרות לבין שאינן מעוטרות.
ג. טעם האיסור במניח עטרה בראשו.
בברייתא של רבי נתן (דף יג, א) מבואר שיש פעמים שמכריזים שכל מי שנוטל עטרה ומניחה בראשו פוטרים אותו מחובת התשלום של המכס. על כך נאמר שזה אסור מפני שנהנה, ונחלקו הראשונים בטעם האיסור.
רש״י (ד״ה נהנה) מפרש שנהנה מן העטרה עצמה, מהריח של העשבים או של הבשמים. אבל רבנו חננאל מפרש שנהנה ממה שמרויח כשאינו צריך לשלם את המכס. הר״ן (דף ג, ב בדפי הרי״ף) מביא את שני הפירושים, אבל התוספות (ד״ה יניח) דוחים את פירוש רבנו חננאל מפני שאינו נקרא נהנה ממה שאינו משלם, הואיל והמעות שלו. אכן בחידושי אנשי שם (שם) מובא בשם מהר״ם הסבר לשיטה זו שמדובר במכס קבוע, וכיון שכך ניתן לומר עליו שכל העומד לגבות כגבוי דמי, ולכן נחשב נהנה כשמוחלים לו על התשלום.
הריא״ז (הלכה א, י, יב; מובא בשלטי הגבורים שם) הולך בשיטת רבנו חננאל שההנאה היא ממחילת המכס של עבודה זרה, אך הוא מוסיף שנראה בעיניו שאיסור זה קיים דווקא כשמניח את העטרה על ראשו ונראה שנהנה מפני כבוד עבודה זרה. אבל במקום שמוחלים על המכס לכל מי שבא לקנות ביריד ואינו נראה כנהנה מעבודה זרה – אין איסור בדבר.
הטור כותב בעניין עיר שיש בה יריד שאף אם מניחים לו את המכס – אסור לקנות, וכן כותב הרמ״א בשלחן ערוך, הרי שלדעתם יש איסור ליהנות מהפטור של המכס.
הב״ח כותב שאף התוספות מסכימים שאסור, ורק את הברייתא אין הם מפרשים בדרך זו מפני שמלשונה משמע שההנאה היא מהעבודה זרה עצמה, אולם למעשה אסור לקנות מהם כשמוחלים על המכס.
מלבד זה הוא כותב שלהנאה מן הפטור מהמכס יש פתרון שיוליך את שווי הנאתו לים המלח, מה שאין כן להנאה שנהנה מהריח שאין לה שום פתרון, ולכן רש״י מעדיף לנקוט פירוש זה.
הט״ז (סק״ב) מבאר שדברי התוספות נוגעים רק למצב המתואר בברייתא שכל מי שמניח עטרה נפטר מהמכס אף בלי לבקש, ועל כגון זה הם כותבים שבכך אין איסור מצד המחילה על המכס מפני שאינו צריך להחזיק להם טובה, מה שאין כן כשמבקש את הפטור מהמכס באופן אישי שזה אסור מפני שצריך להחזיק להם טובה, ובכך עוסק הטור. לפי זה יש לומר שהאיסור המובא בטור אינו קשור לסוגייתנו אלא נלמד מהגמרא להלן
(דף נא, ב) האומרת שאסור ליהנות מכל דבר של עבודה זרה בטובה, וכמבואר בבירור הלכה שם (ציון י).
הרמב״ם אינו כותב שאסור לקנות אף כשפוטרים אותו מן המכס, וניתן להבין שמפרש את הגמרא כרש״י והתוספות שאין איסור בהנאה מן המחילה, ובאשר לאיסור ההנאה מן הריח של העטרה הרי זה פשוט ככל הנאה מעבודה זרה.
בסוגייתנו מבואר שאסור לקנות מן הגוים כשמעבירים את המכס לעבודה זרה, ונחלקו הראשונים אם אסור גם כשהמכס מועבר לפרנסת הכמרים ולא לעבודה זרה עצמה.
התוספות (מד, ב ד״ה נהנין), הרא״ש (סי׳ יב), הארחות חיים (ח״ב סי׳ כא, ב) והריטב״א מתירים, אבל מדברי רש״י (ד״ה מהנה לא כ״ש) משמע שאוסר, וכן כותב המאירי (בסוף ביאורו למשנה).
הריטב״א מוסיף להסביר שאין לאסור את נתינת המכס לכומר מפני שילך ויודה לעבודה זרה שלו, שכן הכומר אינו מקבל את המכס ישירות מהיהודי אלא רק מהתגר הגוי, והרי זה בגדר ״לפני דלפני״ שאיננו מצווים עליו. לפי זה יוצא שאסור לתת מכס ישירות לידי הכומר, אף שאינו לצורך העבודה זרה.
השלחן ערוך פוסק כדעה המתירה לקנות במקום שהמכס נועד רק לשימוש הכמרים.
ה. גדר האיסור בדברים שנקנו.
בברייתא מבואר שכיון שיש איסור לקנות ביריד בין אם מניח עטרה בראשו ובין אם אינו מניח ומשלם מכס, אם עבר וקנה בהמה – תיעקר, קנה פירות וכסות – ירקבו, קנה מעות וכלי מתכות – יושלכו לים המלח.
רש״י (ד״ה מן הארכובה) מפרש שהבהמה אסורה בהנאה, וכנראה לומד זאת מכך שצריך לאבד את הפירות והכלים. אבל התוספות (ד״ה מעות) מפרשים שהאיסור הוא מטעם קנס. על פי זה הם מסבירים (ד״ה מנשר) מדוע די בעיקור הבהמה מן הארכובה ולמטה, שאינו מטריף אותה, כיון שלא קנסו שתהיה אסורה בהנאה לגמרי.
התוספות מוסיפים שאילו היתה הבהמה אסורה בהנאה לא היתה מניעה להטריפה, וכך הם כותבים לעיל (יא, א ד״ה עיקור) שיש איסור להטריף רק בהמת קודשים. בזה הם חולקים על רש״י שסובר שאסור להטריף גם בהמת חולין, ולכן אמרו כאן שלא יטריפנה אף על פי שאסורה בהנאה.
בהסבר שיטת התוספות נראה לומר שכיון שאין להחשיב את הדברים הנקנים כחליפי עבודה זרה ממש, לכן האיסור הוא רק מטעם קנס, אלא שלגבי בהמה ניתן לקיים את הקנס על ידי עיקורה מן הארכובה ולמטה, ולא גזרו בה איסור הנאה, בעוד שבפירות וכלים לא מצאו צורת קנס פחותה מאשר לאסור אותם בהנאה.
ו. ההיתר לקנות ביריד של עבודה זרה.
הגמרא מעמידה את דברי הברייתא שהולכים ליריד וקונים מן הגוים בהמות, עבדים ושפחות, בתים, שדות וכרמים בכגון שאינו מהנה את העבודה הזרה.
תלמידי רבנו יונה מביאים דעה שמותר ללכת ליריד ולקנות כל מה שרוצים, וראיה לכך מהמעשה המובא בגמרא (דף יג, ב) ברבי יעקב ורבי ירמיה שקנו פת וסנדל ביריד של גוים. אולם רבנו יונה מוכיח מלשון הברייתא שמותר לקנות רק את הדברים שהיא מפרטת, שאם לא כן היתה אומרת שמותר לקנות מהם כל דבר.
הוכחה נוספת הוא מביא מהמשך הסוגיה כשהגמרא מסבירה שקונה אפילו עבד גוי מפני שמכניסו תחת כנפי השכינה, ורב אשי מוסיף שהטעם שמותר לקנות בהמה הוא שקנייתה ממעטת את נכסי הגוים, מכאן שהתירו ללכת ולקנות ביריד רק משום טעמים אלה, אבל לצורך סתם סחורה – אסור, שבזה אינו ממעט את הגוים אלא מרויחם.
עם זאת, רבנו יונה והרשב״א כותבים שאם הוא דר באותה העיר, או שנמצא שם כמה ימים קודם היריד – מותר לקנות, שהרי אינו נראה כהולך ליריד לכבד את העבודה זרה. בכך הם מיישבים את המעשה באמוראים שקנו סנדל ופת ביריד.
גם מרש״י (יג, ב ד״ה למאי) משמע שאין להתיר את הקנייה אלא כשיש בה צד של מצווה, ובדומה לזה הוא כותב בעירובין (דף מז, א ד״ה ליריד) שקונים מהם בתים ושדות כדי למעט את נכסיהם, או משום ישוב ארץ ישראל.
הרמב״ם ומחבר השלחן ערוך מעתיקים את לשון הברייתא המפרטת את הדברים שקונים ביריד של גוים, ומשמע שדברים אחרים אסור, כדברי רבנו יונה. אולם הרמ״א מוסיף שסתם יריד בזמן הזה אינו נעשה לעבודה זרה ומותר לקנות בו, וכן כותבים הב״ח והט״ז (סק״ז).
ז. ההיתר לכתוב שטרות בערכאות.
בברייתא מבואר שמלבד ההיתר לקנות יש גם היתר לכתוב שטרות בערכאות שלהם, מפני שהוא כמציל מידם. הריטב״א מסביר שהיה מקום לאסור זאת מפני שנראה כמחשיב את העבודה זרה בכתיבת השטרות בערכאותיהם, וכן כותב רש״י בגיטין (מד, א ד״ה ומעליהו).
התוספות בגיטין (שם ד״ה וכותב) מקשים על הסבר זה שלפי מה שלמדנו במסכת גיטין
(דף י, ב) יש היתר קבוע לכתוב שטרות בערכאות, ומהו אם כן החידוש המיוחד שבסוגייתנו. אולם מהרי״ל דיסקין (שו״ת קו״א קמה) מיישב שמדובר כאן ביום אידם, ולכן צריך חידוש מיוחד שבכל זאת מותר אף לכתוב את השטרות בערכאות של הגוים.
התוספות עצמם מפרשים שהחידוש הוא שמותר לכתוב אף שמפרסם בכך שמהנה את העבודה זרה. דבריהם מבוארים על ידי בעל ספר בית זבול (ח״ב סי׳ י, ג) שכאשר קונה מבעל הבית רק הקונה אינו משלם מכס, אבל המוכר משלם מכס ונמצא שהקונה גורם בעקיפין הנאה לעבודה זרה, ויש צורך אם כן בחידוש של הברייתא שמותר אף לכתוב שטר ולפרסם את הדבר.